לונדון - בירת בריטניה, היא מקום של חסד יהודי שופע. עשרות גבירים מקבלים אליהם אלפי נזקקים ומוסדות לסיוע כספי מדי יום ביומו, אבל לצד כל זאת ישנם גם אי-אלו פגמים שתמיד שכדאי היה לתקנם, כדי שהחסד יהיה באמת מוצלח ואמיתי. כך למשל נהג לפני שנים מועטות גביר יהודי לשאול בפתח ביתו את המידפקים עלייה, לשם משפחתם. מי שהריח ממנו שם משפחה מזרחי-יהודי הרי שהועמד בצד והתקבל ראשון. הגביר פתח את פנקס המחאות הצדקה והעניק לכול המזרחיים סכומים שנעו בין חמש לעשר ליש"ט ושחררם. אח"כ הוא הכניס לביתו - ברווחה, את שליחי המצווה האשכנזים והחל לחלק להם סכומים שנעו מ-25 ועד מאות ליש"ט. בסיפור הזה נזכרתי כששמעתי מה שאירע לשגריר הישראלי - ממוצא דרוזי, בבידוק שלו בנמל התעופה בלוד.
דרוזי נשאר ערבי
סיפורו של רדא מנצור הוא עוד סיפור קיפוח דרוזי שתמיד נענה על-ידי ראשי ממשלת ישראל כי "אנחנו מוקירים את תרומת העדה הדרוזית למדינת ישראל", אבל מעולם עדיין לא נמצא פתרון פשוט ומעשי להפסקת אפלייתם רק משום ששמות יישוביהם נקראים בשם ערבי או בגלל ששמם ושפתם הם ערביים. לבידוק המכוער שעבר רדא בנמל התעופה ישנם שני סעיפים מכוערים אבל רק אחד נוגע רק לדרוזים ולערבים, הסעיף השני נוגע לכולנו, ללא הבדל צבע, דת ומוצא. הבורות - של המאבטחים, מוסיפה לצער הנגרם לנבדקים הדרוזים בעיקר. החלטת הבודק על עיכוב הנכנסים רק משום שם יישובם ומבטאם הערבי היא שערורייתית. יתרה מכך, כאשר הבודק/ת אינם יודעים כי ישובים כמו עספיא למשל (ישובו של השגריר דנן) מכיל אוכלוסייה דרוזית המוסרת את נפשה בקרבות ובביטחון, הרי שזהו מחדל של הבידוק והביטחון בנמל התעופה ולא ארחיב על כך.
אני מניח שגם ישובים כמו מרר, רמה, פקיעין, שפרעם ואחרים אינם ידועים לכול הבודקים הביטחוניים בישראל כמרכזי ישובים שבהם חיים גם דרוזים, ולכן אני מניח שגם לתושבים הדרוזים שם - בוגרי השרות הביטחוני בישראל, מזומנות השפלות כאלה. הביטחון הוא אומנם חשוב אבל
כבוד האזרח, ועוד זה של אלה המקריבים עצמם למען הציבור, חשוב פי כמה משום שכבוד זה הוא זה שבונה לעתיד את הביטחון והחוסן האזרחי במדינה. אבל מה לעשות ואיש איננו מעדכן ומשפר את רמת ההתייחסות האזרחית והאנושית של הבודקים השונים והמשונים. וכך שגריר ישראלי - בן העדה הדרוזית, מושפל בנסיעתו לארץ עבודתו רק משום שמוצאו דרוזי ומשום שהוא דובר ערבית וחי בישוב עם שם של צליל בערבית, לצד ערבים נוצרים, שגם הם לא פשעו.
המ"כים החדשים
הבעיה השנייה, שהיא כאמור שייכת לכולנו, הייתה בטון הדיבור של הבודקת כלפי השגריר. האחרון התלונן שהיא דיברה אליו מגבוה וכמ"כית בצבא. זו כבר לא בעיה של ערבים, דרוזים או צ'רקסים (למרות שיתכן מאוד שבעניינם המאבטחים מגלים קשיחות יתר) אלא של כל הציבור הישראלי הנחשף לבודקי הביטחון הישראלים או לבודקי "אל על". חזיתי במספיק בדיקות ביטחוניות בארץ ובעולם - בכניסה לנמלי התעופה או למטוסים, ואני חייב לציין כי השיטה הישראלית היא למחוק כל חיוך מפני הבודק ולהתנהג אל הנבדק כאילו מדובר במשמעת צבאית.
זו אולי התוצאה של השרות הישראלי בצבא סדיר, שמשפיע על האיש ההופך ל"מר ביטחון". בחברות תעופה אחרות החיוך הוא חלק מעבודתו של הבודק הביטחוני, אפילו במדינות חצי טוטליטריות כמו טורקיה ותאילנד למשל. במיוחד אמונים על קשיחות היתר הישראלית בודקי "אל על", כשכול ההשפלה הזו מנומקת ב"ביטחון". חברת "ארקיע" למשל הרבה יותר נינוחה בבודקיה ובסיגנון התנהגותה לנוסעיה בבידוקים הביטחוניים. אין ספק שקשיחות היתר הזו מקשיחה כאשר לבודק הקשוח מסתבר שהנוסע הוא בעל מבטא ערבי החי בכפר שיהודים אינם דרים בו.
השר הלאומן במלוא "הדרו"
אבל החמור ביותר הייתה תגובתו של שר התחבורה החדש - בצלאל סמוטרי'ץ, מאדריכלי הלאומנות והגזענות בישראל. הלה דאג להסביר כי 100 אחוז מהטרוריסטים בישראל הם ערבים. זהו יותר מרמז עבה כי מה שלא יעשה הדרוזי למען המדינה הרי שתמיד הוא יוותר ערבי שחשוד כטרוריסט, גם אם שירת בכוחות הביטחון וגם אם הוא מייצג את המדינה בחו"ל. בטוחני שישראל כ"ץ - היום שר החוץ ולא מכבר קודמו של סמוטרי'ץ בתפקיד, לא היה עונה תשובה פוגענית כזו. אבל זהו הסגנון של האנשים הללו, עם הקיצוניות הלאומנית שאיננה כלל בנויה על היגיון אזרחי ושוויוני כלפי כאלה שנותנים את דמם לחברה הישראלית, לא פחות מהמתלהמים הלאומנים היהודים של חובשי הכיפות הסרוגות או של אלה שאינם חובשי כיפות.
הלאומנות השדופה עומדת אצלם מעל ההקרבה האזרחית הכללית. בשנת 1984 התאחדו תנועות "התחייה" ו"צומת" למפלגה פוליטית אחת ורצו יחדיו לבחירות של אותה שנה. אחד הויכוחים הקשים שעלו שם הייתה הזכות לחברות במפלגה המאוחדת. אנשי "התחייה", ובראשם הח"כים גאולה כהן, הרב אליעזר ולדמן וגרשון שפט, טענו כי רק יהודים יכולים להיות חברים ב"מפלגה לאומית" כשלהם בעוד שהרמטכ"ל לשעבר -
רפאל איתן, הביא עימו חברים דרוזים, צ'רקסים ואפילו בדווים ששירתו תחת פיקודו, ונתנו לחברה הישראלית כוחות לחימה לא פחות מלאומני ה"תחייה".
מה שהיה מגוחך יותר בסיפור, ומסתמא גם גזעני יותר, הייתה העובדה שרפאל איתן עצמו לא היה יהודי אלא ממוצא רוסי של "נוצרים שומרי שבת", אבל מתנגדי הדרוזים והמיעוטים ב"תחייה" לא העזו לבקש מרפאל איתן לא להצטרף אליהם בשל מוצאו הנכרי, אלא שכוונתם הייתה רק כלפי דוברי הערבית, שחלקם היו קצינים בכירים לשעבר בצבא ובמשטרה. לגזענות ולשנאת האדם, גם כשמדובר כלפי חסידי אומות העולם ממש, אין כנראה גבולות במחנה הלאומני הזה, ובמיוחד בקרב הכהניסטים ודומיהם. ברוך גולדטיין - הרוצח ממערת המכפלה, לא שנא רק ערבים על "רקע ביטחוני", אלא שהוא שנא גם נכרים שממש הקריבו את חייהם לידו.
מאיר כהנא - ה"אב הרוחני" של גולדשטיין, נדרש על-ידי האחרון להתערב לטובתו נגד קצין צבאי שרצה להעמיד את גולדשטיין לדין. הקצין הלה רצה להעמיד לדין את גולדשטיין משום שהאחרון סירב, כרופא צבאי, לטפל בפצוע דרוזי! הגזען כהנא שלח מסרים ואיומים ממש לקצין הלה, על חייו, אם לא ירפה מגולדשטיין. סמוטרי'ץ שייך לחבורה הזו - של שונאי חסידי אומות העולם, גם כשדמם נשפך למען יהודים. העשור האחרון במשרד התחבורה היה עשור מקצועי שבו שר פוליטי הפך לראשונה בתולדות המדינה גם לשר מקצועי במשרד הזה ואת הפירות הללו אנו קוטפים כל יום בכבישים, ברכבות ובאוטובוסים. מסתבר שהעידן הזה בא לסיומו במינויו של איש קטן וצר פוליטית שה"ביטחון" אצלו הוא מושג גזעני שקושר בין "מר ביטחון" למוצא, לשפה ולשם הישוב ולא על-פי התרומה האזרחית.
אין באופק שום פתרון
הניסיונות להלל את הדרוזים על מסירותם - מצד ראש הממשלה בעיקר, הם חלולים וחסרי תוכן, כאשר לבעיית הגזענות נגדם אין אפילו קצה של פתרון המסתמן באופק הרחוק. את הבודקת הזו היה צריך להדיח או לפחות לזמן אותה לברור. ישנם לא מעט מוקדי פשע בישראל - המסומנים בשמות של ערים ועיירות, בטוחני ששום בודק ביטחוני או שוטר לא היה מוריד רכב נוסעים מהכביש אם היה מגלה שיושבי הרכב הם מאיזו עיר או ישוב שהפשע דבק בו, אבל מעספיא השלווה ושומרת החוק מותר להוריד רכב רק משום ששם המקום ערבי.
