הריאליטי הקדוש של שרון

יום רביעי בערב. מהדורת חדשות מיוחדת. העם נלחץ. הצלילים המוכרים ברקע. "ראש הממשלה הובל לבית החולים הדסה עין כרם", דווח בראש הכותרות. זמן קצר לאחר מכן, יוצאים הרופאים ומודעים לציבור: "שרון לקה באירוע מוחי משמעותי". מאז ועד היום, הפכנו כולנו למומחי נוירולוגיה ונוירוכירוגיה. מאז ועד היום, "הרגנו" את אריק שרון, ובו בזמן הצלחנו להחזירו לחיים.

התקשורת "הרגה" אותו, והתקשורת היא זו שהחזירה אותו לחיים. מדוע ישאל השואל ויתהה? לא בשל הביקורת ולא בשל ההשמצות. הרגנו אותו, כי הזכויות שנתנו ל"מומחים" מעולם הרופאה, לאלו שסיימו אך עתה את התמחותם בניתוח המוח - גדולים היו. גדולים עודם. אולפני הטלוויזיה הוצפו השבוע, הוצפו כולם, באנשי רפואה שכיסוי את כל מגוון הזרמים. רק רופאי השיניים חסרו לנו באולפן המרכזי, אבל אפשרי שגם זה יגיע. לא נפסול את הסיכוי.

"מומחי המוח של הטלוויזיה"

כל אחד, כל אחת, הפכו השבוע ל"מומחי מוח בינלאומיים". שנייה אחת הוא מת, שנייה אחת הוא חי, שנייה אחת הוא ישרוד, ובשנייה האחרת "לא יתעורר". הדיאגנוזה - הייתה תלויה בדמות הנשאל. תלויה בערוץ שנפתח. וכאן - נהנינו מההפקר. נתנו לכל רודף בצע פרסומי, לשבת על כסא המרואיין, להאדיר את שמו, ולנסות ולנתח את סיכויי החלמתו של אריאל שרון, מבלי שידע, ולו חלקיק מהמידע הרפואי-האישי של המנותח. מבלי לדעת את ההיסטוריה הרפואית, את גובה לחץ הדם, את גודל הפגיעה והדימום - כל אחד ואחת ישבו, התרווחו, הלחיצו, ניתחו, הצילו והרגו את אריאל שרון. כל אחד היה למנתח.

נראה כי "מנת יתר" שקיבלנו השבוע, אותם המינונים הגבוהים של הסיקור העיתונאי-רפואי מצד "מומחי הארץ", השפיעו על התפקוד המוחי של הצופים, הכניסו אותנו לאווירה של דיכאון, וכך דקה לאחר מכן לאווירה של תקווה חלופה. כאילו כל הגורל, טמון בעידכון הקרוב מצדי מומחי הכירורגיה של האולפנים החדשים.

אין ספק כי הדיווחים בתקשורת חשובים. הם איחדו את ישראל סביב אותה המדורה. ראש הממשלה, אריאל שרון, הינו דמות מובילה ונערצת, גם אם אנו מתנגדים לשיטתו ודרכו. העולם היה חרד לגורלו, ורק טבעי היה כי נאזין שעה אחר שעה לעדכוני החדשות. ועם זאת, נראה כי העובדה שטיפולו של שרון לא עמד בקצב העדכונים הנזילים - הביאה את אמצעי התקשורת לשדרוג כוחן, עד כדי המצאת החדשות מחיתולן. יצרו אותן. עיצבו אותן. הביאו אותן על מגש של כסף מזויף.

וכך היה שארבעת הימים האחרונים, הפכו למרוץ אחר הריאליטי הקדוש. רק מצלמה בחדר הניתוחים הייתה חסרה לנו. רק קולו של הקריין המנווט בין כלי הרופאים נפקד מאוזנינו. הפעם, הריאליטי היה בשידור ישיר. בלי עריכה, בלי מפיקים ובלי במאים.