הטיפול בתיקו של השר חיים רמון נעשה תוך "רשלנות רבתי". כך קובע השופט (בדימ.) שלום ברנר, בדוח שהוגש (א', 15.7.07) ליועץ המשפטי, מני מזוז. בכך קיבל השופט ברנר חלק מטענותיו של רמון, שטען במשך חודישם, במהלך משפטו, כי התביעה והמשטרה נהגו בו בדרך בלתי תקינה.
ברנר מונה לבחון את טענות סנגוריו של רמון, לפיהן ההגנה לא קיבלה חומר חיוני שהושג באמצעות האזנות סתר. לטענת ההגנה מדובר היה ב"העלמתו" של חומר חשוב, וכי "העלמה" זו גרמה לרמון "נזק בלתי הפיך". לטענתם, אם "התבטאויות מסוימות" היו ידועות לרמון, "הוא לא היה מוותר על חסינותו, ועדת הכנסת גם היא, לטענתו, לא היתה נחפזת להסירה". ההגנה טענה כי ההעלמה זו נעשתה בזדון או "מחמת רשלנות בדרגה גבוהה ביותר".
כאמור, השופט ברנר קבע בדוח כי לא מצא זדון בהתנהלות המשטרה
והפרקליטות אך קבע כי היתה זו "התרשלות רבתי". בין היתר מציין השופט בדוח כי לא מצא הסבר כלשהו מדוע החוקר הראשי בתיק, סנ"צ קמין, "עשה שבת לעצמו" והוסיף לבקשה להאזנה "גם את עבירת המעשה המגונה".
גם מפיה של תנ"צ מירי גולן, האחראית אף היא לבקשות ולצווים להאזנות, "לא נשמע כל הסבר שיניח את הדעת מדוע נעשה הדבר. נעלה מכל ספק הוא שהן תנ"צ גולן והן סנ"צ קמין ידעו וגם היו חייבים לדעת שמישנתנו צווי האזנה גם לגבי 'המעשה המגונה' הופכים כל תוצרי ההאזנות האלו, ללא יוצא מן הכלל, לחומר חקירה... ובתור שכזה, גם החומר הזה חייב היה למעוד לרשותם של הסניגורים מיד כשהוגש כתב אישום".
ברנר מציין כי עלה בו חשד כי לתנ"צ גולן היה "עניין אישי" להעלים את מה שנתגלה בביצוע האזנות סתר. הוא כתב: "לדידי, לא קיבלתי גם שום הסבר מדוע תיק החקירה אינו משקף את מה שנתגלה בביצוע ההאזנות אודות סירובה של המתלוננת להתלונן, וכיצד השתנתה דעתה. לא מזכר, לא תזכיר, לא זכרון דברים, מאומה. דבר זה עורר אצלי את ההרהור שמא היה עניין אישי לתנ"צ גולן להעלים במכוון היבט זה של התיק, בין אם באי גילוי קיומן של ההאזנות ובין אם בהימנעות מלדווח על תוצרי ההאזנות ובין אם בהימנעות מלדווח על הסירוב וההסכמה - ומה שהיה ביניהם - בכתובים כשלהם שיהוו חלק מתיק החקירה". ברנר החליט לפיכך להציג את השאלה לגולן, והוא מציין: "שוכנעתי כי סיבת הדבר אינה נעוצה בשום מעשה או מחדל מכוון מצידה".
ברנר מציין את ליקויי עבודת המשטרה, בהם: "המשקלטת שהאזינה ואמרה היתה לתמלל את השיחות לא תודרכה כלל לעשות כן לגבי פרטים הנוגעים לאישום של מעשה מגונה והטרדת חיילת", לא מונה כלל קצין הערכה שאמור היה לפקח על עבודת המשקלטת. רשימת ההתקשרויות לא הודפסה ולכן "עד ל-25.10.06 שום דפי הפקה שישקפו את תוצרי 97 התקשרויות של המתלוננת ואליה. לא גולן ולא קמין הביאו לתשומת לב פרקליטות מחוז תל אביב את דבר קיומן של מספר כה רב של התקשרויות וטיבן... במועד מסירת התיק לפרקליטות ולישיבת החסיונות, התייצבו שני קציני משטרה אחרים, שהיכרותם בתיק היתה פחותה בהרבה". ברנר כותב עוד, כי שני החוקרים בתיק, גולן וקמין, "לא נתנו הסבר שיניח את הדעת מדוע לא תומללו דברי המתלוננת מהם עלה בבירור אי-רצונה להתלונן".
ברנר מותח ביקורת קשה גם על התנהלות הפרקליטות, ובעיקר מדגיש את האדישות ו"חוסר העניין" שגילו אלו שהיו אמורים לגלות בתיק עניין. "שתי הפרקליטות 'מוחזקות כיודעות' שבתיק זה בוצעו האזנות סתר גם למתלוננת ואף על-פי כן אף אחת מהן לא שאלה את עצמה מה נקלט בשיחות אלה... הייתי מצפה כי תגלינה יותר עניין שמא הדברים שנקלטו קשורים לחקירה ואולי יש בהם משהו נוסף שיכול להועיל לבירור האמת בתיק זה".
לדברי ברנר, במכתב לוואי ששלחה לו פרקליטה מלווה היא לא ציינה כי באותה תקופה שהתה בחו"ל במשך שלושה שבועות. "זה כשלעצמו מעורר תמיהה", כתב ברנר. הוא מדגיש, כי שאל אותה לגבי העדרותה והאם עובדה זו השפיעה על המחדלים שאירעו והיא השיבה: "זה באמת מצחיק", האמנם? שאל ברנר. הוא קבע כי הענין המועט שגילתה הפרקליטה בתיק המודיעין "עובדה זו נזקפת לחובתה".
בבדיקה ביקש ברנר לדעת מדוע פרקליטת המחוז הודיעה לפרקליטיו של רמון כי בתיק "אין האזנות סתר" והוא מציין כי הנימוק שניתן לו "כי ההאזנות היו בתיק אחר", אינו משכנע. כמו כן "לא היתה תשובה בפי פרקליטת המחוז מדוע עכבו את מסירת האינפורמציה שהסנגוריה היתה זכאית לה".
בסיכום הדוח כתב השופט (בדימ.) ברנר: "בבואי לסכם את כל המסקנות הללו, אחת לאחת, שוכנעתי כי כוונת זדון כטענת רמון - מצד מי מאלו שטיפלו בתיקו, לא נתקיימה כאן. רשלנות רבתי, היתה גם היתה".
בדוח נמסרה גם שורת המלצות לשיפור הטיפול בהאזנות סתר במשטרה ובפרקליטות.
