ברצוני לעמוד על תופעה המשותפת למלחמות/מערכות אחרונות שניהלנו בדרום ובצפון, והמשמעויות העולות מכך. כוונתי ל"צוק איתן" מול החמאס בקיץ 2014, ולמלחמת לבנון השנייה מול חיזבאללה בקיץ 2006.
מבצע צוק איתן היה השלישי בסדרת מבצעי צה"ל נגד החמאס ברצועת עזה. הוא היה הארוך ביותר במשך הזמן שלו, ונפלו בו יותר חיילים מאשר בשני המבצעים שקדמו לו, אך אחריו באו 3 שנים של שקט כמעט מוחלט בדרום. בואו ניתן למספרים לדבר. אחרי "
עופרת יצוקה" (סוף 2008, תחילת 2009) ועד המבצע השני, "עמוד ענן" (נובמבר 2012), נורו מהרצועה כ-1,450 רקטות ופצצות מרגמה; מ"עמוד ענן" ועד "צוק איתן (יולי-אוגוסט 2014) נורו מהרצועה למעלה מ-400 רקטות ופצצות מרגמה. ומול אלו, אחר "צוק איתן", במשך כ-3 שנים וחצי (עד 31 מרס 2018) נורו משטח הרצועה לא יותר מ-59 רקטות ופצצות מרגמה. כמעט כולן לא על-ידי החמאס. במילים אחרות, במבחן התוצאה המקווה של שקט לישובי הדרום ועוטף עזה, "צוק איתן" הוא בשלב זה המבצע המוצלח ביותר. בלי "הסדרה", בלי הסכם, החמאס שמר על שקט.
ומכאן לצפון. במלחמת לבנון השנייה, ניהול המלחמה על-ידי המטה הכללי, והלחימה בשטח על-ידי צבא היבשה היו כושלים, ובמספר מקרים מבישים. אבל, במבחן התוצאה, המלחמה הזאת הביאה לשקט מוחלט בגבול הצפוני, ממש עד הימים האחרונים. דומני שאיש לא ציפה לדבר כזה. ייתכן מאוד שהוא נובע מהנחיה תקיפה של אירן לחיזבאללה לא להסתבך יותר עם ישראל, אלא ב"יום הדין", ייתכן שהוא נבע מהשמות שחיל-האוויר עשה בדאחיה של בירות. קשה להתווכח עם המציאות השלוה של הצפון מזה 13 שנים.
מחיר עבור השקט
עבור האוכלוסייה שלנו בדרום ובצפון, שנות השקט היו כמובן נות ברכה ושגשוג. אבל, ברמה הלאומית, מדינת ישראל שלמה מחיר עבור השקט, בעיקר זה שבצפון. השקט בדרום לא נוצל על-ידי החמאס לשיקום כולל של נזקי המלחמה והעלאת רמת החיים של האוכלוסייה, אלא לשיקום והתעצמות צבאית בלבד, כמותית ואיכותית, ובנית מערך צבאי תת-קרקעי. בצפון, התמונה דומה אך גם שונה: השקט נוצל בצורה מקסימאלית לצבירת כמות אימתנית של רקטות וטילים מאירן ומסוריה, ובניית מנהרות התקפיות לתוך הגליל (יכולת שצה"ל חיסל).
בו בזמן, בעזרת כסף אירני, שיקם חיזבאללה ופיתח את ישובי האוכלוסייה השיעית (בכלל זה ישובי דרום לבנון שנפגעו קשות במלחמת לבנון השנייה), והקים מערכת אזרחית של מוסדות חינוך, כספים ורווחה עבור האוכלוסייה השיעית. הוא דואג לה, הוא רואה עצמו כמגן האוכלוסייה הזאת בפרט, ומדינת לבנון בכלל. בזה הוא שונה מהחמאס. הוא גם שונה בכך שהוא שלוחה נאמנה של אירן. לחמאס הרבה פחות חשובה הדאגה לשלום האוכלוסייה האזרחית הנתונה למרותו, ולכן "היד שלו קלה יותר על ההדק".
כמובן גם צה"ל התעצם ושיפר את יכולותיו והשיג עליונות מודיעינית בולטת במרחב. אבל, זה לא מפחית מחומרת האתגרים הביטחוניים, בראש ובראשונה מהצפון. לדעתי, ההכרעה האמיתית, צריכה להיות בצפון, בוודאי לא בדרום. אם מלחמה (בין אם תיכפה עלינו, בין אם מלחמת מנע, בין אם ניגרר) - אז בצפון! אם במשך הרבה שנים נתנו עדיפות לשקט על פני מניעת ההתעצמות של חיזבאללה, הרי שהגענו עכשיו למצב שבו הציווי הביטחוני העליון הוא למנוע התעצמות חיזבאללה בטילים מדויקים. בייצור סדרתי.
