ישבו חכמי
רכבת ישראל וטיכסו עצה: כיצד נוכל להמשיך להתעלל בנוסעים? מה עוד אפשר לעשות כדי להבהיר להם שהם אומנם הבעלים שלנו והלקוחות שלנו, אבל אין להם שום זכויות אצלנו? מאגר הרעיונות הלך והתייבש. ביטולי רכבות? יש כל יום. איחורי רכבות? יש כל שעה. נהגים "חולים"? מיצינו. קרונות ללא מיזוג? הפעלנו. דוחק בלתי אנושי? טופל. מחירים גבוהים מהאוטובוס?
משרד התחבורה אישר. אז מה נשאר?
לפתע קם אחד מצעירי הנוכחים, אדם שעל שמו רשומות הברקות כמו כריזת הקריזה בתחנות וההודעות הסתומות "יחולו שינויים בתנועת הרכבות", וקרא בהתרגשות: "בואו נתרחב! חייבים לצאת מגבולות התחנות!". הסמנכ"ל לענייני שירות לקוחות ("אל תדאגי, זה אומר שהלקוחות משרתים אותנו", הסביר לאשתו עם קבלת התפקיד), שמזמן לא אהב הצעיר הקופץ בראש הזה, הגיב בציניות: "אולי שכחת, אבל תחום הטרטור שלנו נגמר ביציאה מהתחנה". הצעיר לא ויתר: "לא נכון. שכחתם את השאטלים, אלו שהאקדמיה ללשון עברית מתעקשת לקרוא להם 'הסעיות'? זה שלנו, זה מחוץ לתחנה וזה יפתיע לגמרי את הנוסעים: רכבת ישראל דופקת אותם באוטובוסים!".
כל הנוכחים נאלצו להודות שזה רעיון מצוין, ועד מהרה התברר שיישומו פשוט ביותר. שלב ראשון: מודיעים לציבור על סגירת תחנות. שלב שני: את ההודעות המפורטות על שירותי השאטלים צריך לפרסם בנפרד. שלב שלישי: השילוט אליהם צריך להיות צנוע ומינימלי, כך שניתן יהיה להסתפק באוטובוס בן 50 מקומות כמתחליף לרכבת בעלת מקומות מקומות. שלב רביעי והחשוב ביותר: כדי להבטיח שזו תהיה חווית רכבת ישראל אותנטית, אסור לשאטלים לצאת בזמן.
נמל התעופה בן-גוריון, היום בבוקר (13.9.19). ההסעית לתל אביב אמורה לצאת בשעה 5:28, ובאוטובוס כבר ישנם נוסעים שעברו טיסות לילה ומן הסתם רוצים להגיע למיטותיהם. אבל הנהג אומר שלא ייצא בזמן. מתי כן? תשאלו אותו, הוא מפנה לאחד המקפיד לעמוד במרחק של כמה מטרים מהתחנה ולשוחח בטלפון כדי שנדע שהוא עסוק. כאשר הואיל כבודו - לבוש במדי רכבת ישראל ונושא תג שם שלה - להתפנות אלו, שמענו ממנו בתוך שתי דקות את הגרסאות הבאות:
1. לוח הזמנים לא מחייב אותי.
2. אנחנו צריכים לאסוף נכה בדרך.
3. האוטובוס ייצא כאשר יתמלא.
4. האוטובוס ייצא ב-6:15.
5. ממילא פספסתם את הרכבת הבאה, אז זה לא משנה לכם.
ניסיון לקבל את שמו של האיש - שתשובותיו הסותרות אינן יכולות להיות אמת - נענה בהסתלקות מהירה שלו מן המקום ובדחיפה של הח"מ. הוא דרש שאתלווה אליו, עד שהגענו לתחנת הרכבת הסגורה. שם נכנס האיש למקום המקלט שלו, מעבר לתריס המוגף למחצה. "יש פה משטרה בחוץ אם אתה רוצה", נופף אותו בבוז.
האוטובוס יצא לבסוף ב-5:50, למרות שלא היה מלא לגמרי. הזמנים שמפרסמת הרכבת לא עניינו איש, פרט לנוסעים המותשים. אבל הללו אף פעם לא מעניינים את רכבת ישראל. אז אם לא הרגשתם עד עכשיו: ברוכים הבאים לישראל.
