תוצאות הבחירות האחרונות הציגו לציבור את המציאות החברתית-אידאולוגית בה אנו נתונים. שני שסעים מרכזיים מפלגים את החברה הישראלית: השסע הדתי - חילוני (המכונה לעיתים הפרדת הדת מהמדינה) והשסע היהודי - ערבי. אל שני אלה היטה ליברמן את הדיון הציבורי באמצעות מניפולציה פוליטית, תוצאה של קוניוקטורה זמנית שנקרתה לו עם הקמת מפלגת כחול לבן, וחולשתו היחסית של נתניהו. השינוי במגזר הערבי שחולל עודה והביא לאיחוד מחדש של המפלגות הערביות לרשימה פוליטית אחת, היה תוצאה של המציאות הזמנית במגזר היהודי ערב הסיבוב האחרון. עודה אינו מסתיר את כוונותיו: הקניית לגיטימציה למפלגות ערביות אנטי-ציוניות בממשל הישראלי, תחילה באופוזיציה (ראשות האופוזיציה) ואחר-כך גם בממשלה. במילים אחרות: לגיטימציה לקריאת התיגר שלו ושל חבריו על היות מדינת-ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.¹ את המגמה הזו חייבים לעצור.

התרגיל של ליברמן גרם לעיוות חמור במערכת בחירות זו, בכך שהסיט את תשומת לב מכלל נושאי הפנים והחוץ המעסיקים את הציבור הישראלי, יהודי כערבי ובכלל זה: במישור החוץ, תוכנית טראמפ והמאבק המחריף ומעצים מול אירן ברמה האסטרטגית, והמאבקים מול חיזבאללה וחמאס ברמה המקומית-אופרטיבית; ובמישור הפנים, בעיות הממשל והמשילות, יוקר המחיה, יציבות הסדרי הפנסיה, הגרעון המסחרי והביורוקרטיה ההורסת במשק כל חלקה טובה.

חלוקה זו התייצבה מטעמים טכניים על פיצול שאינו מאפשר הקמת ממשלה יציבה. הצבעת הציבור בבחירות התאפיינה בהתגייסות מוגברת של גוש המרכז שמאל והערבים ללכת להצביע, ועל התרופפות המשמעת האזרחית של הציבור בגוש הימין. בעוכרי גוש הימין, שהוא גדול משמעותית בציבור היהודי מגוש השמאל, כרסמה במעמדו חוסר-אחריות של רסיסי מפלגות, ששוב איבדו קולות במאזן הכולל בשל אי-מעבר אחוז החסימה.²

האילוצים שכפו על עצמם "כחול לבן" בהקשר לשותפות עם נתניהו, ליברמן בדרישה דה-פקטו לממשלה ללא חרדים וערבים, החרדים לממשלה ללא יאיר לפיד ושני הגושים הגדולים בדרישה לראשות ממשלה למוביליהם ללא קשר למציאות - מנתבים את התהליך לדרך ללא מוצא. ניתן לבנות תהליכים פשוטים ומורכבים, עם התניות ראשיות ומשניות שיובילו כביכול לפתרון "הפלונטר", אולם אין בהם ממש. שום מניפולציה טכנית לא תחזיק מעמד ושום תהליך שבו האחד מוותר על כל דרישותיו והאחר נותר עם מלוא תאוותו בידו, איננו ראלי. ככל שהתהליך "ממולח" ומסובך יותר, סיכוייו להתממש ולשרוד - קטַנים.
המשך הקיפאון מוביל למצב הגרוע ביותר האפשרי - סיבוב בחירות נוסף. מרבית הציבור ומרבית הפוליטיקאים סולדים מאפשרות זו, אך יקלעו אליה בעל כורחם אם לא ישכילו להתפשר.

שאלה מרכזית בהמשך התהליך היא מה תהיה עמדת נשיא המדינה. הנשיא כבול בלשון החוק, להליך המחייב אותו להטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שברגע ההחלטה הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר לחולל זאת. הנשיא גם ידוע כמבקר חריף למדי של נתניהו וכמי שחרג לא אחת מהניטרליות הצפויה ממנו. הרגישות הציבורית של המצב הנוכחי, מטילה עליו אחריות עצומה.
במצב הקיים ניצבים זה מול זה שני גושים ציוניים (שמכירים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי) הימין, שיחד עם ליברמן הרכיב את הממשלה האחרונה בבחירות 2015 ומונה כיום 55 ח"כי והמרכז-שמאל האופוזיציוני, שמונה כיום 44 ח"כים. ליברמן שהיה חבר בגוש הימין ובידל עצמו ממנו בבחירות אפריל ש"ז, מונה כיום 8 ח"כים. ליד אלה קיים גוש פוליטי נוסף, ערבי, המונה 13 ח"כים, שניצב מחוץ לקונצנזוס הלאומי עקב עמדותיו האנטי-ציוניות.

מוסכם על המפלגות הציוניות ובצדק, שאין מקום לראות בממשלה ישראלית מפלגה ערבית אנטי-ציונית. במצב זה, הפתרון הפשוט ביותר, העולה בקנה אחד עם הוראות החוק לנשיא, הוא ללכת לממשלה של 63 ח"כים בראשות נתניהו (55 ימין ועוד 8 ליברמן). כך ניתן להחזיר במהירות את המדינה לשפיות ואת הממשלה לפעילות מלאה. אלא שהמכשול המלאכותי של ליברמן, שמבקש למקסם את כוח הסחיטה שלו לקידום מטרותיו האישיות והסקטוריאליות (קיום ההבטחות לבוחריו) הינו לפי שעה בעוכרי אפשרות זו.

מטרותיו האישיות של ליברמן הן להערכתי שתיים: הגעה לראשות הממשלה והדחת נתניהו מתוך חשבונות-עבר אישיים מצד אחד, וכדרך לפינוי הדרך עבורו לראשות הממשלה מצד שני.

על-מנת לקדם מסלול כזה התואם את שני האינטרסים של ליברמן גם אם לא באופן מיידי, נדרשות ארבע פשרות מרכזיות: א. ליברמן ישב שוב עם החרדים בממשלה אחת, ללא גורם "חילוני" מובהק מסייע. ב. החרדים ילכו לקראתו במספר נושאים שמהווים ציפור נפש אצל בוחריו ובכלל זה: גיור פשוט ומהיר, נישואין מקומיים לפסולי חיתון ד'היום עקב סוגיות יהדותם, עידכון הסטטוס-קוו בנושאי דת ומדינה ברמת הרשויות המקומיות. פתרון בעיות השוויון בנטל, במיוחד בתחום התעסוקה. ג. גיבוש עמדה מוסכמת בשאלת הדרך לחיסול בעיית טרור החמאס בעזה. ד. נתניהו כראש ממשלה וראש הליכוד יתייצב לצד ליברמן וסייע לו להשתלב יחד עם מפלגתו בליכוד באופן שיבטיח לו אפשרות להתמודד על ראשות הממשלה לאחר עידן נתניהו ולהשתבץ בממשלה הבאה כסגן ראש ממשלה ושר האוצר והתכנון הלאומי עם סמכויות נרחבות וביישום כל המחויבויות הנ"ל לפי לוח זמנים מוסכם.

אפשרויות אחרות, הרבה פחות ריאליות ופחות מציאותיות, הן: הקמת ממשלת אחדות של שני הגופים הגדולים כחול-לבן והליכוד. הקמת ממשלת מיעוט בראשות גנץ. הקמת ממשלה לפי דרישות ליברמן ד'היום, משמע: כחול-לבן ללא השמאל האדום, הליכוד ללא החרדים ו"ימינה" וליברמן. הקמת ממשלה בראשות נתניהו והגוש הימני, עם גנץ ויעלון ללא לפיד (דרישת החרדים) או עם לפיד, אם יוותרו החרדים על דרישתם זו וליברמן ולפיד יוותרו על דרישתו שלא לכלול חרדים בממשלה.

ממשלת "הכל" וכולם למעט הערבים, היא אפשרות תאורטית עוד יותר. במקרה הטוב זו ממשלת דחק לזמן קצוב, שתוכל בהסכמה (אם תתגבר על בעיית ראשות הממשלה) לפעול פרק זמן קצוב של שנה עד שנתיים לקידום מספר מטרות מרכזיות ובכללן הטיפול בתוכנית טראמפ, הגרעון המסחרי, בעיות הביטחון עם עזה תחילה, וסוגיות מרכזיות אחרות במשק. ניגודי האינטרסים בין הקבוצות המרכיבות אותה, אילוצי "היום שאחרי" והחשדנות הרבה בין השותפים, יקשו מאוד על "קונסטרוקציה" שלטונית מעין זו. לכן, אפשר מאוד שגם אם תוקם, תתפרק טרם זמנה ותוביל אותנו כבר בעתיד הקרוב לבחירות נוספות.

אין ספק שהמצב הנוכחי סבוך והדרך הנכונה ביותר היא הקצרה והישירה ביותר. אם תינתן לנתניהו קדנציה נוספת סבירה, אני מעריך שבסופה, כשהליכוד יחליט ובצדק לרענן את מנהיגותו, יחולו בו חילופי גברי גם בדרג הבכיר ביותר.