|
נתניהו. פעם אחת יותר מדי [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
|
|
|
|
|
בדור עליו אני נמנה לא ידעו הפרשנים לנפק במהירות ובחידוד מלים ובקיצור תשובה לכל שאלה. לעתים נשארנו עם סימן השאלה, ובלי הנקודה שבסוף המשפט. כך אני חש גם לאחר בחירות ספטמבר 2019 בהן איבד הליכוד כרבע מיליון קולות או יותר. מה גרם לנחיל כה גדול של מצביעים לנטוש את ביבי?
באפריל הם ידעו על העובדה החמורה, שהוא הסתיר משר הביטחון (משה יעלון) והרמטכ"ל (
גדי איזנקוט) שהסכים לשדרוג הצוללות המצריות הנבנות במספנה בגרמניה; ובאפריל הם גם ידעו על התעלול שלו, שניסה לכפות על צה"ל לקנות עוד שלוש צוללות במספנה הגרמנית, ושותפיו למהלך הם בחלקם עתה נאשמים או עדי מדינה; באפריל הם כבר ידעו כי חברה משפחתית של ביבי עושה עסקים עם אותה מספנה גרמנית; ובאפריל הם גם ידעו שחמאס הכתיב לו את התנאים בשטח כפי שלא הצליח לעשות לאף ראש
ממשלה שקדם לו;
באפריל הם גם שמעו כי החיים הטובים והנסיעות לחו"ל הם איפור המסתיר תחתיו בולען תקציבי חמור, ועדיין הצביעו לו; כלום לא קרה בין אפריל לבין ספטמבר, אז מדוע נדידת הקולות מהליכוד לאחרים? אין לי הסבר. יכול להציע גרסה לדיון.
הפעם הוא לא רק סינוור אותם אלא העליב אותם. לפתע הם הוסיפו להבנה שהייתה מנת חלקם כבר באפריל את הרובד של הבוז כלפיהם, שביבי האמין כי הוא יכול לעשות כאוות נפשו והם תמיד יענו אחריו "אמן", אבל לא. זה מצב משפיל. הרי הוא נהג בהם כאילו היו "כחומר ביד היוצר", או בלשון עממית - כאילו היו הפלסטלינה שלו.
אני מציע לדיון סוציולוגי-פסיכולוגי את הגרסה שבין אפריל לבין ספטמבר הוא עשה את הזיג-זג שלו ואת הבלופים שבפיו פעם אחת יותר מדי. לפתע הייתה למצביעיו שערקו משורותיו תחושה ותובנה שהוא בעצם משטה בהם. זו יהירות, והפעם ביבי הגדיש את הסאה ושילם את המחיר. פתוח למחלוקת.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]