כל יום מביא הוכחה נוספת לקיטוב הגובר במערכת הפוליטית האמריקנית, והבחירות בשנה הבאה רק יעצימו אותו עוד יותר. למרות שהתקשורת והחברה האזרחית משבחים את הפוליטיקאים המצליחים לפעול בשיתוף פעולה דו-מפלגתי, קיצו של הקיטוב אינו נראה באופק – כותבים תומס קרות'רס ואנדרו דנוהיו ב-Foreign Affairs. השניים מציעים זווית ראייה חדשה על קיטוב זה, תוך הצבתו בהקשר של מדינות אחרות. מסקנתם היא, שלקיטוב האמריקני יש שורשים עמוקים בני עשרות שנים, בהן הוא הלך והתעצם.

ברוב המדינות הסובלות מקיטוב קשה, הוא החל בשחקנים הפוליטיים ומשם התרחב ליתר חלקי החברה. בארה"ב, לעומת זאת, הקיטוב החל מלמטה ועשה את דרכו כלפי מעלה. לדעת קרות'רס ודנוהיו, את שורשיו יש לראות בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת: התנועה לזכויות האזרח, התנועה לזכויות הנשים, המאבק נגד מלחמת וייטנאם והמהפכה המינית – כל אלו חתרו תחת המסורות וההיררכיות המקובלות. מתקופה זו צצו שני חזונות לעתידה של ארה"ב: החזון הליברלי ששאף לשינויים סוציו-פוליטיים מרחיקי לכת והחזון השמרני שהתנגד לכך.

הפוליטיקאים הגיבו באיטיות לשינויים אלו, ואת ההובלה תפסו פעילים חברתיים, אוונגליסטים ואינטלקטואלים. רק ככל שהתנועה הליברלית והתנועה השמרנית צברו עוצמה, החלו תפיסותיהן להשפיע על המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית. במדינות אחרות תרמו מנהיגים כריזמטיים להקצנת הקיטוב – רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה, הוגו צ'אבז בוונצואלה. ואילו בארה"ב, אחרי ארבעה עשורים בהם ניסו הנשיאים לפנות אל המרכז, דונלד טראמפ הוא הראשון המאמץ את הקיטוב כאסטרטגיה הפוליטית העיקרית שלו, תוך שהוא פועל במכוון להעצים אותו.

מאחר שהקיטוב בארה"ב מגיע מלמטה, האליטה הפוליטית אינה יכולה בקלות לשנות אותו או אפילו למתן אותו, אפילו אם היא רוצה בכנות לעשות זאת. מדינות שנחלצו מקיטוב שכזה הן כאלו בהן דמות מפלגת מרכזית ירדה מעל הבמה. בארה"ב, לעומת זאת, הקיטוב הפוליטי העמיק בחמשת העשורים האחרונים בלא קשר לזהותו של היושב בבית הלבן. המסקנה: סיום כהונתו של טראמפ אולי יקל את המחלה, אך לא ירפא אותה.

סיפורו של הקיטוב בארה"ב ממושך בהרבה מאשר ברוב המדינות הדמוקרטיות האחרות. רק מדינות בודדות – כמו קניה וארגנטינה – מתמודדות עם קיטוב קשה במשך למעלה מיובל. מדינות מעטות עוד יותר מתמודדות כיום עם קיטוב ההולך ומחמיר עם הזמן. רוב הדוגמאות של קיטוב הן בנות 20: ונצואלה, פולין והונגריה לדוגמא. בשל עמידותה, המערכת הדו-מפלגתית האמריקנית הפכה למסורת העוברת מדור לדור, עד כדי כך שקשה לדמיין את החיים הפוליטיים בלעדיה.

יתרה מזאת, ממשיכים קרות'רס ודנוהיו: הקיטוב בארה"ב הוא מרובה-פנים. בדרך כלל, הקיטוב מאופין בגורם אחד – אתני, דתי או אידיאולוגי. בארה"ב הוא כולל את כל השלושה, מה שגורם לו להיות מקיף ומבוסס במיוחד. לכך יש להוסיף את המאפיינים המבניים הייחודיים של הפוליטיקה האמריקנית, התורמים אף הם לקיטוב. מערכת דו-מפלגתית יכולה לתפקד אם היא מובילה את שתיהן להתמתן כדי להתחרות על הקולות שבמרכז, אך בארה"ב המפלגות מתחרות כיום בהקצנה, לאחר שוויתרו על רוב הכלים שיאפשרו להן להתמתן. והחשוב מכל: שיטת הבחירות, המעניקה את כל הכוח למנצח, מקשה על הקמת מפלגה שלישית שתחצה את הגבולות המפלגתיים.

הלקח ממדינות אחרות מלמד, כי לשני מוסדות יש תפקיד חיוני במניעת הפיכתה של ההתמודדות הפוליטית להקצנה הרסנית: מערכת משפט בלתי פוליטית וניהול עצמאי של הבחירות. אין ספק שבתי המשפט בארה"ב מגנים על הדמוקרטיה, אך יש להם כמה מאפיינים המקשים עליהם לפעול נגד ההקצנה – בעיקר ההליך הפוליטי של שופטי בית המשפט העליון, שרק מעודד את הקיטוב המפלגתי. בחלק מן המדינות נבחרים השופטים בתמיכת המפלגות – מה שמכניס את הקיטוב לבית המשפט בדלת הראשית.

כאשר מדובר בבחירות, ארה"ב היא אחת המדינות המפותחות היחידות המציבה פוליטיקאים בגוף המפקח על הבחירות. ההטיה המפלגתית של המערכת באה לידי ביטוי מובהק בבחירות 2000 בין אל גור לבין ג'ורג' בוש הבן, והוויכוחים על זכות ההצבעה כיום שבים ומצביעים עליה. אין שום דמוקרטיה מבוססת אחרת שעודנה מתווכחת על האופן בו תיקבע זכות ההצבעה. וחולשת המערכת ניכרת עוד יותר, כאשר בראש ארה"ב עומד הנשיא המעלה שוב ושוב טענות כוזבות נגד טוהר הבחירות.


קרות'רס ודנוהיו מסכמים באומרם, כי הקיטוב האמריקני כיום הוא יוצא דופן בחריפותו. למרבה המזל, לארה"ב יש הרבה מסורות ומוסדות השומרים על הדמוקרטיה שלה, בעיקר הדבקות העמוקה שלה בשלטון החוק, בחוקה וברעיון הדמוקרטי עצמו. אבל אם האמריקנים ייכשלו בשנים הבאות בהתמודדות עם הבעיה, עלולה השבטיות להפוך לחלק בלתי נפרד מהמערכת הפוליטית שלהם.