מאמר זה נכתב בשנה שעברה, כלומר בשלהי תשע"ט. החלפנו קידומת עברית ו-אופ, אנו בתש"ף. שנה חדשה ובעיות שבעינן עומדות, אולי אף מחריפות. מה לא השארנו מאחורינו? פלונטר פוליטי כשעדיין לא ברור איזו
ממשלה תקום או שמא נלך בשלישית לבחירות, איומים ביטחוניים גוברים, תוכנית שלום אמריקנית עלומה, בור תקציבי והחמרה בגרעון, אנטישמיות גואה ברחבי תבל כשביטוייה האחרונים היו השקרים הבוטים שהפריחו לאוויר שליטי טורקיה ואירן.
בקיצור: עם חילופי העונות והמעבר לעשור החדש, אין מתאימה יותר מאי פעם האמירה-תקווה: תיכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. לא כל הברכות המיוחלות תלויות בנו. לא הכל בידינו. על שנאת עולם לעם עולם כתב עוד ב-1882 נחום סוקולוב ספר בשם זה, שתוכנו לא התיישן, לדאבון הלב היהודי, הגם שבמצב היהודים מאז סוף המאה ה-19 חלה תהפוכה דרמטית. לשנאת היהודים באשר הם נוספה שנאה גואה והולכת - שאותה אפילו סוקולוב לא יכל לחזות - השנאה למדינת היהודים. שנאה שמגובה בהתחמשות מואצת סביבנו, מלווה בדברי הסתה ובלע, באיומים מוקצנים שמושמעים בכל הזדמנות ומעל כל בימה. גם בלב זירת האומות ה"מאוחדות".
כל ציפיות "יודעי הדבר" בזמנם, מזרחנים, אנשי מודיעין, מדינאים, פרשנים, בשנות החמישים והששים, התהפכו עליהם. אז דובר על מדינות הסהר השני, אירן וטורקיה, שנוכל לסמוך עליהן בגלל עצם העובדה שכמונו אין אלה מדינות ערביות, שמביטות מגבוה על שכניהן ה"נחותים".
מי אינו זוכר את האמירה, שלבנון תהיה המדינה השנייה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל? ולמה שניה? - בגלל חולשתה וחוסר תעוזתה להיות ראשונה. מצרים חתמה ראשונה על הסכם שלום עם ישראל, שמחזיק מעמד זה למעלה מארבעים שנה, ואילו לבנון נהפכה לגבול מאיים עם כ-150 אלף טילים ורקטות. השנייה הייתה ממלכת ירדן, אבל גם מתוכה, בניצוחו של המלך הרועד-מפחד על כסאו, עבדאללה השני, עולים שוב ושוב קולות צורמים אנטי-ישראלים, כמס-שפתיים למאבק הערבי-פלשתיני.
טורקיה ואירן מגבירות את ההסתה האנטישמית נגדנו. שליטיהן מתגוללים בדברי בלע על ישראל, והעולם כבשנות השלושים נוהג. גם בתוככי ארצותיהם אין נשמעים הסתייגויות מדברי המנהיגים. היכן העם האירני, היכן העם הטורקי, שאלה הם ראשיהם המוליכים אותם באף, מדכאים, מביאים עליהם עוני ומחסור?
ומה באשר אלינו? נכון, ראש ממשלת המעבר הגיב מיידית על ביטויי השנאה שפלט
ארדואן, כשהישווה בין עזה לשואה, אבל בתקשורת ובדעת הקהל כמעט אין עוסקים בכך. עיקר העניין מתמקד בתוצאות הבחירות ובניסיונות הפתלתלים להקים קואליציה. ישראל שרויה בבועה תודעתית, כאשר הכל סביבה גועש ורועש, הסכנות מתעצמות, ודעתה נתונה כל כולה לשאלה הגורלית, כן אישום לא אישום, כן נתניהו לא נתניהו.
אז דוקא בנקודת זמן זו, בפתח השנה העברית החדשה, כאשר לנתניהו המנדט, זה הזמן, אף הכורח, ללכת באמת וברצינות להקמת ממשלת אחדות. הסיבה הפחות חשובה היא אולי מאמר מערכת ב
הארץ שתקף את הנשיא רובי ריבלין על שהוא מנסה לקרב בין נתניהו לגנץ, כדי שיכוננו אחדות. "זה לא תפקידך" - הטיח ביטאון השמאל בנשיא, שעד לאותו רגע היה חביב הקהל והעיתון.
הסיבות היותר רציניות הן האתגרים הממתינים לנו בתש"ף, כמעט בכל התחומים, כפי שמנינו לעיל. לא נוכל לפתור את בעיותינו בלי שילוב ידיים וכוחות, בלי התגברות על מחלוקות קטנות, יחסית, בלי ניטרול גורם האגו החולני שרוב הפוליטיקאים שלנו לוקים בו. על אחת כמה וכמה כאשר הכל מבינים כי אין חילוקי דעות אמיתיים, לפחות בין שתי המפלגות הגדולות, שהן לבדן מהוות בכנסת 65 מנדטים.
אני מקווה שראש הממשלה ויו"ר הליכוד לא ימהר להחזיר לנשיא את המנדט. לא ינקוט הפעם בתרגיל פוליטי כזה או אחר ויעשה כל מאמץ, כן ואמיתי, לכונן ממשלת אחדות רחבה, שבה הוא וגנץ יכהנו ברוטאציה, כדוגמת
יצחק שמיר ו
שמעון פרס בשנות השמונים. ומנגד - גנץ יגלה אחריות לאומית, לא ישיב אחורנית את היד המושטת לעברו ולא ידבק בהכרזתו ש"לא נשב בממשלה שהעומד בראשה חשוד בפלילים". אין מוצא אחר לשניהם.
אם שמיר ופרס, עליהם השלום, שכה מקוטבים היו בעמדותיהם, באידיאולוגיה שלהם, באופיים, באישיותם, השכילו לשלב ידיים בממשלות אחדות במשך שש שנים - למה גנץ ונתניהו לא יילכו אף הם בדרך זו, כדי לפתור את הפלונטר, ויענו בכך לכמיהת הציבור ברובו? עייפנו מבחירות, מפוליטיקה, מתרגילים, מהשמצות, מפלגנות. התשובה לכל האתגרים והאיומים - רק בממשלת אחדות לאומית.
אז הבה נאחל לעצמנו: תיכלה שנה וקללת הפלגנות הפנימית שלה, תחל שנה וברכת האחדות הלאומית עימה.
