נפל דבר בישראל

היום הוא יום היסטורי עבור ישראל, למרות שהמדובר באירוע מעציב: בפעם הראשונה מאז כינונה, ראש ממשלה מכהן עומד בפני שימוע לפני שיוכרע אם ילך למשפט או שתיקיו ייסגרו. אין לי כל כוונה לשמש שופר לפוליטיקאים, לעיתונאים, ולפרקליטים נשואי פנים. אומר מראש שלהערכתי הצנועה, הוא יעמוד לדין. זו עמדתי בהכירי את המערכות השונות, את ההליך הפרוצדורלי המקובל בפרקליטות, ואת הדיווחים בתקשורת על מה שיש בתיקים. החלטת היועמ"ש להעמיד את נתניהו לדין, כפוף לשימוע, היא משמעותית ביותר. נכון, הפתעות יכולות להיות, אך כאמור, אני סבור שהיועמ"ש יחליט להעמיד את נתניהו לדין.

כאן קבור הכלב. שתי מערכות הבחירות, והשלישית שבהחלט יכולה להתרגש עלינו בגלל התסבוכת הקואליציונית, הן פועל יוצא של סיבה אחת ויחידה: מלחמתו של נתניהו בכל המערכות ובלבד שלא יועמד לדין. אין שום סיבה אחרת. האם מישהו מכיר מדינה דמוקרטית אחת שבה בגלל אינטרס אישי מובהק של העומד בראשה, נערכות שלוש מערכות בחירות בתוך כשנה? אין. זה הזוי. וזו הקטסטרופה שנפלה על ישראל. אם אני מנצח נכון, הרי שלאט-לאט אך בבטחה, בבלוק של 55 ח"כים מתחילים להרגיש רעידות קלות שתתגבשנה לבסוף לקריסה מוחלטת. אני מודע לעובדה שיהיו כאלה מבין הקוראים שיטענו שאני מפנטז אך לא היא. מי שסבור שפוליטיקה בנויה אך ורק מנאמנויות על בסיס חברי, אינו יודע על מה הוא מדבר. פוליטיקה היא אומנות השגת האינטרסים בכל דרך אפשרית. נאמנויות נבנות אד-הוק או לאורך שנים כשהאינטרס של הצדדים מכתיב זאת, ולא שום דבר אחר.

הדיבורים על אחדות, על צורך השעה, או מיני ביטויים נוגים יען כי אנו עם אחד, גורל אחד, וכד', הם דיבורי סרק. החברה הישראלית היא חברה שסועה עד כדי שגם האומנים הגדולים ביותר בפוליטיקה אינם מסוגלים לחבר את כל החלקים לשלם אחד. זו אשליה ותו לא. אין אחדות בשום עם החי תחת משטר דמוקרטי אלא רק במשטרים טוטליטריים. באין אחדות, ישנן מפלגות שונות, בעלות אידאולוגיות שונות, המתמודדות על נפשו של כל אזרח. אחדות במובן של היעדר פלורליזם מחשבתי, פוליטי, תרבותי, כלכלי, דיכוי כל ניסיון לערער על "אמתיות" מהלכי המנהיגים, זו תופעה בזויה, פסולה, כי כאמור זו דיקטטורה. אם מישהו חושב במונחים של חיבור בין מפלגות שונות המציגות עמדות שונות אך יש בכוחן למצוא מכנה משותף, אפילו נמוך, כדי למשול, זה בסדר. אלה קואליציות במשטרים פרלמנטריים.

הסברי נועדו כדי לבוא ולטעון שהמילה אחדות אינה מילת קסם כדי לפתור את בעיותיה של מדינה, כדי לנהל אותה ולהביא לשגשוגה. זו מילת קסם של פוליטיקאים המבקשים להקהות את חילוקי הדעות הלגיטימיים. קריאתו של נתניהו לאחדות היא כסות, מגן רטורי כדי להשיג את מטרתו: הישארותו ראש ממשלה גם אם יוגשו כתבי אישום נגדו כי כך קובע החוק. עבורו אין היבטים מוסריים וציבוריים. קריאתו לאחדות היא גם מזויפת. לא אחזור כאן על דברי הבלע שהוא הטיח בחלקים שונים בציבור, מנהיגים פוליטיים, שומרי הסף וכד', הכל כדי להיחלץ מאימת הדין. גם אם דברי הבאים לא יימצאו חן בעיני קוראים מסוימים, בכל זאת אומר: נתניהו הוא גדול המפלגים, המגדפים, המסיתים, שקמו לישראל מאז כינונה. כתבתי כבר בטורים אחרים, ואחזור גם כאן: גם אם סיום הקריירה הפוליטית של נתניהו מתמהמה, הוא יגיע מהר מן הצפוי.

נפל דבר בישראל ואסור לשכוח זאת. ראש ממשלה מכהן העומד בפני שימוע על חשדות כבדים למדי, ראש ממשלה המסרב בתוקף להכיר בעובדה שהוא כבר בערוב ימיו הפוליטיים ומבצע מניפולציות חסרות תקדים כדי להיחלץ אישית גם אם החברה תסבול קשות, אינו ראוי להיות מנהיג. יהיו שייחסו לו הצלחות כבירות ויהיו שייחסו לו כשלים איומים. שני הצדדים צריכים לקרוא לו ללכת הביתה ולטפל בענייניו האישיים לא על חשבון החברה כולה.