משל החבילה
נפתח את מאמרנו במשל מעניין של המגיד מדובנא. פעם אחת נשא שליח של סוכנות דואר חבילה, שהייתה מיועדת ליהודי באחת מערי מזרח אירופה. בהגיע השליח ליעדו עלה במדרגות ונקש על דלת ביתו של הנמען, כשכולו מתנשף ונושם בכבדות ומגיר זיעה. כראות האיש את השליח, פסק מיד נחרצות: צר לי, החבילה אינה שלי.
כיצד אתה יודע זאת, בטרם פתחת את החבילה? תמה השליח.
החבילה שלי אמורה להיות קלה, ואילו אתה נראה מזיע ומתנשף כולך מכובד החבילה. החזר אותה אפוא ליעדה לנמען המתאים, ולי הבא בבקשה את חבילתי הקלה - השיב האיש.
נשמע פשוט והגיוני כל כך, נכון? אבל המשל נושא בחובו מסר חשוב לחיים בכלל וליהדות בפרט.
מדד הרפיון
בסוגיית קיום מצוות התורה מקובל לחלק את היהודים לשתי קטגוריות: יהודים של 'לא', המקיימים מצוות לא תעשה דוגמת לא לחלל את השבת, לא לאכול טרף וכדומה. ולעומתם יהודים של כן, המקיימים בצד מצוות 'לא תעשה' והימנעות מעבירות, גם מצוות עשה דוגמת זכור את יום השבת לקדשו. אולם דומה שמעבר להבדל הטכני בין הקבוצות מדובר בהבדל מהותי ביותר. יהודים של 'לא', הנמנעים מעבירות, מקיימים את המצוות ביובש, ללא כל ממד רגשי האמור להתלוות לקיום המצווה, ואילו יהודים של כן מקיימים כל מצווה עם נשמה.
מהו מדד המצווה? בואו נבחן אותו על-פי פרשת מלחמת עמלק. המלחמה נגדו התנהלה לא רק במישור הצבאי, אלא לא פחות במישור הרוחני. עמלק נחשב לאויב המסוכן ביותר של עם ישראל, לאחר שכל העמים שהיו אחוזי תדהמה מהניסים ההיסטוריים שהתרחשו לעם ישראל ביציאת מצריים ובים סוף, לא העזו לפגוע בעמנו. מה עשה עמלק ? היה האויב הראשון שחצה קו אדום ולחם בישראל. הוא בקע לא רק את חומת ההרתעה הבינלאומית הבצורה שהייתה סביב היהודים, אלא לא פחות הבקיע את חומת האמונה היהודית, ופרץ בה סדק חמור. ומאז, בדומה לנחש הארסי שפיתה את חווה לאכול מעץ הדעת והמיט את מכת החטא על העולם, גם עמלק הפך לסמל היצר הרע, תואר מפוקפק שהוא הרוויח בהחלט ביושר. המלחמה התנהלה ברפידים. מדוע נקרא המקום בשם זה? משום שעמלק, כדברי המדרש, ריפה ידי היהודים במצוות.
עמלק יצא למלחמת חורמה אידיאולוגית נגד עמנו. הוא הניף את דגל המקריות מול האמונה היהודית האיתנה בהשגחה פרטית ולאומית, שהתחזקה בעקבות התגלות הבורא כאמור בניסי מצריים וקריעת ים סוף, ובכך גרם לרפיון רוחני בעם. מהו מדד הרפיון ומהם מאפייניו? בראש ובראשונה ראינו שהוא נעוץ בתפיסת המקריות, הכופרת בהשגחת העולם על-ידי הבורא ושוללת את קיומו, בעוד בתפיסת היהדות אין מקריות (מקרה = קרה מה') ואלקים, השולט בעולם ומנהל אותו ברמה, נמצא גם בפרטים הקטנים..כתוצאה מכך, הרפיון מוביל למאפיין השני - קיום המצווה מתוך הרגשת עול ותחושת כובד ועייפות, תוך ניתוק מהמקור האלוקי והשראתו הרגשית העילאית. כפי שמצביע הכתוב "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים.".
יהודי של כן
לעומת זאת בואו נראה מהו מדד המצווה? ראש לכל מהות המצווה נעוצה באמונה. ואכן התשובה של משה רבינו לתפיסת המקריות של עמלק והשלכת הרפיון במצווה הייתה, כדברי הפסוק "ויהי ידיו אמונה". האמונה קיבלה ביטוי ממשי ומוחשי בעשיית המצוות. קיום מצווה בהשראת האמונה מוביל לתחושת התרוממות וקלילות, בדומה ליעקב אבינו, שלאחר שנתבשר על השמירה הפיזית והרוחנית מידי עשיו תחושת קלילות אפפה אותו, ברמה כזאת שנאמר "וישא יעקב את רגליו", כלומר הוא נשא את רגליו במקום שהן ישאו אותו. ויתרה מכך, המצווה מלוּוה בהתרגשות עזה ובתחושת התחדשות.
מאז המאורעות ההיסטוריים והרוחניים האדירים של יציאת מצריים ומתן תורה חוזר המוטיב "היום הזה" בתורה. הביטוי הנפלא הזה מצביע במישור הרגשי על התחדשות המלווה את התחדשות הבריאה והיקום כולו עם זריחת השמש ומחזור הטבע. ובמישור המעשי הוא חוסך לחצים מיותרים תוך התמקדות בביצוע המטלות של היום הזה בלבד, כשאנו חמושים במוטיבציה ובטעינת המצברים שלנו באנרגיה לקראת מטלות היום הבא. איזה כיף!.
אורח או תושב?
החל מראש חודש אלול ועד שמחת תורה נוהגים לומר בתפילה את המזמור היפהפה "לדוד ה' אורי וישעי". במרכז המזמור מביע המשורר נעים זמירות יישראל, דוד המלך, את משאלתו הנצחית האחת והיחידה: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". שמתם לב לסתירה לכאורה בפסוק הנפלא? דוד מבקש לשבת קבוע בהיכל ה' ובו-זמנית באותה נשימה שואף לבקר בהיכל. השאלה היא או שהוא דייר קבוע בבית ה' או שהוא אורח? אך במבט שני אם נתבונן בכתוב נראה שאין כל סתירה בין שני הסטטוסים. אדרבה, הם משלימים זה את זה. אכן דוד מבקש מהקב"ה לזכות לשבת תמיד בצל השראת השכינה. בהיכל, בבית הכנסת ובבית המדרש. אך השהות התמידית הזאת טומנת בחובה את סכנת השיגרה. כידוע ההרגל עלול להקהות את ההתרגשות ולהפוך את השהות בבית ה' למצוות אנשים מלומדה. לכן בצד הנוכחות התמידית בבית ה' מבקש דוד בהיבט הרגשי כל יום להתרגש מחדשמ, להתרומם ולהתחדש; ולהתלהב שוב כמו בפעם הראשונה ממש כמו אורח.
הנמשל
זוכרים את משל החבילה שהבאנו בפתח המאמר? אם אתה מרגיש כובד ועייפות בעשיית מצווה, הרי מדובר ברפיון מבית היוצר של היצר העמלקי ובמשקל זר למהות המצווה אשר מטבעה מקנה תחושת קלילות והתרוממות הנפש. מצווה כפי שמסבירים היא מלשון צוותא -חיבור. באמצעות המצווה האדם מתחבר לעצמו, לפנימיותו, לנשמתו ולאלוקיו מתוך אמונה התלהבות, קלילות ושמחה. המצווה היא כלי להעצמה אישית, נפשית ורוחנית. בדומה למשקולות המפתחות את שרירי הגוף, כך המצוות, המקיפות את כל אורח חיי האדם, מפתחות את אישיותו ומגבשות את זהותו. החטא, לעומת זאת, הוא מלשון החטאת המטרה. ולכן יש לתקנו על-ידי ההכוונה אל המטרה הנכונה על-פי הנחיית תורתינו הקדושה. התיקון מצריך חשבון נפש. לא אשמה, לא שיפוטיות ולא ביקורת שלילית. בדומה למאזן כספי, המחייב המשך ביצוע הלוגיסטיקה הנכונה ותיקון הטעויות, וכך במאזן המעשים. ממשיכים במעשים הטובים ומתקנים את המעשים הטעונים תיקון.
מתוך גישה בריאה זו נזרום הלאה, נמשיך ללכת כשם הפרשה וילך, ולהתקדם מתוך מבט חיובי לעתיד. ובא לציון גואל.
