קרב והולך יום השנה ה-25 לחתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן. לקראת מועד זה, העניק לנו המלך עבדאללה "מתנה". בכוונתי, כך אמר, "לקחת את כל ההחלטות שישרתו את הירדנים" ולבטל את החכרתם של שני אזורים לישראל. במסגרת הסכם השלום, נחתם כידוע נספח הקובע כי על ירדן לאשר מחדש לאחר 25 שנה את החכרתם לישראל של אי-השלום בנהריים בצפון ומובלעת צופר בערבה. הכוונה שלא להמשיך בהחכרה פוגעת בראש וראשונה בחקלאים הישראלים, המעבדים שטחים אלה זה עשרות שנים, אבל גם מרמז על הורדת פרופיל השלום מצד שכנתנו ממזרח.
עבדאללה הוא המתון בין המנהיגים הערביים-מוסלמים, המשתלחים יום יום בישראל, באמירות מתגרות. אם הוא, יורשו של חוסיין, שתלותו בישראל איננה מבוטלת, מרשה לעצמו לצאת נגדה שוב ושוב, מה כי נלין על ראשי מדינות ואירגוני טרור קיצונים?
יש טרור פיסי מתמיד, שנגדו ישראל מפעילה את כל אמצעי ההרתעה והסיכול, לרוב בהצלחה. הטרור הערבי ימיו כימי התנועה הציונית, מתחילת המאה העשרים. לא מכבר ציינו 90 שנה לטבח תרפ"ט, והחודש מלאו 81 שנה לטבח טבריה, שבו נרצחו 19 יהודים, מהם 11 ילדים ובהם אם וחמשת ילדיה, וגם ראש העיר היהודי זאכי אלחדיף זכרו לברכה. לא חסרים לדאבוננו אירועי טרור קשים גם בימינו.
לעומת זאת, יש טרור מילולי, שעליו אנחנו עוברים כמעט בשתיקה, ואפילו בהתעלמות. מה זה טרור מילולי? הנה כמה דוגמאות מהימים האחרונים:
מפקד משמרות המהפכה באירן, חוסיין סלאמי, התפאר לפני אנשיו, כי טהרן השיגה את היכולת להשמיד את "היישות הציונית המזויפת". לדבריו, "בשלב השני של המהפכה האיסלאמית, יש למחוק את ישראל מהמפה העולמית. זה כבר לא חלום, אלא יעד שביכולתנו להשיג". שליט טורקיה
ארדואן הגדיר את ישראל בנאומו באו"ם כ"מדינה הפאשיסטית והגזענית בעולם", והישווה בין פעולות ישראל בעזה לזוועות הנאצים: "כשאנחנו מסתכלים על רצח העם הנאצי נגד היהודים, אנו מסתכלים על הטבח ברצועת עזה מאותה נקודת מבט".
סבב מלחמתי חדש
מזכ"ל חיזבאללה
חסן נסראללה התפאר, כדרכו מהבונקר, בעיתון "אל אחבאר" הלבנוני, בעימות צבאי עם ישראל: "אנחנו מאיימים עליהם ואנחנו ניכנס לפלשתין הכבושה". לטענתו, "יש לנו מידע מודיעיני חסר תקדים - אנחנו עוקבים מקרוב אחרי כל מה שנעשה ביישות האויב וגם אחרי ההתפתחויות בה".
יו"ר הלשכה המדינית של חמאס,
איסמעיל הנייה, הזהיר בהפגנה מול משרדי הצלב האדום ברצועה, כי ישראל "תשלם מחיר" על פציעתו של רוצח רנה שנרב. "אנו ניצבים מול הוצאה מתוכננת להורג, רצח של ממש, של גיבור ההתנגדות סאמר ארביד. אנו רואים בישראל אחראית בלעדית למצבם של האסירים והיא תשלם על כל פשעיה. נגיב בכל אמצעי שעומד לרשותנו על הפשעים".
אולי משום שהסגנון מוכר, השקרים אינם חדשים, הטקסטים מוכרים, בחינת "פזמון אנטישמי חוזר", שוררת אצלנו אדישות למשמעם. התקשורת מדווחת על כך בצימצום, פה ושם יוצאת תגובה רפה מצד דוברי הממשלה. לא יותר. טעות היא לעבור לסדר-היום על מגוון השקרים הבוטים הללו. שהרי הם נועדו להסית, לחמם, להכשיר את הקרקע בציבור הערבי לקראת סבב מלחמתי חדש.
האנטישמיות של ארדואן היא כבר מן המפורסמות. מנאום לנאום מעלה השליט הזה את הטון האנטי-ישראלי שלו. אלמלא עמד בראש מדינה גדולה (איך כתב ז'בוטינסקי ב"מגילת הגדוד" שלו: "במקום ששולט הטורקי, שם לא תאיר השמש ולא יצמח עשב"), לא היה צריך להתייחס למוצאי פיו. את אירן כמובן יש לקחת ביתר רצינות. מילים של האייתולות יכולות ליהפך באחת למעשים. הכרזותיהם הן חירחור של מלחמה-ממש, שכבר נראית באופק. ה"פרוקסים" שלה, בעזה ובלבנון, עסוקים גם בטרור בשטח, בניסיון להדליק תבערה גדולה.
זרועות הביטחון שלנו ערוכות לכל תרחיש בשטח, אבל מה עם זרועות ההסברה? הכיצד זה הופך פתאם רוצח של נערה תמימה לגיבור בעזה, אמתלה ל"נקם"? לא שמעתי שמישהו אצלנו הדף את קריאות ההתגרות של הטרוריסט הנייה. אבל למה להרחיק לכת? הנה בתוכנו, מקרב הנהגת ערביי ישראל, עלתה דרישה לחקור את חוקרי המחבל-הרוצח. לא שמענו מצד
אחמד טיבי וחבריו מילת ניחומים למשפחת הנרצחת בלוד. כן שמענו אותו מכריז בבית הנשיא בעזות-מצח: "אנחנו בעלי הארץ הזאת".
בהתקרב יום הכיפורים, אנחנו זוכרים את ההונאה הערבית הגדולה ביום קדוש לעמנו תשל"ד, שעלתה בחיי כ-3,000 לוחמים. האם הלקח נלמד? האם קריאות הקרב מעבר לגבול הן מילים ללא כיסוי? הבה ניקח אותן במלוא הרצינות. גם את עבדאללה.
