מרירות
לכאורה, שרר בחזית הצפון שקט תעשייתי במלחמה, בניגוד למלחמת הגנרלים, שהיכתה בפיקוד הדרום. זה הרושם, שיצרו מפקדים בחזית מי שדיווחו עליה. "נגד כל הסיכויים", ספר על אלוף מוסה פלד המנוח, שכתב דודו הלוי (הוצאת מערכות ומודן, 2019), סודק את הדימוי. מתברר, כי היה עימות יסודי בין תא"ל פלד - מפקד אוגדה 146 מפיקוד המרכז, שהייתה העתודה המטכ"לית, ותגברה את חזית הצפון, לבין אלוף יצחק 'חקה' חופי, אלוף פיקוד הצפון (פצ"ן). העימות החל עם הגעת פלד לחפ"ק פצ"ן בהר כנען, בתחילת המלחמה, והתעקשותו על מתקפת-נגד כשפצ"ן עסק בבלימת המתקפה הסורית בגולן ובייצוב הקו הישראלי שנפרץ. לבסוף הצליח פלד לשכנע, והוביל את מתקפת-הנגד, שקיפלה את הסורים מדרום הגולן וממרכזו.
כשנפגשו בחפ"ק בהר כנען, לחץ שר הביטחון על הרמטכ"ל ועל אלוף פצ"ן להבקיע לסוריה, כדי לאיים על דמשק בציר הצפוני, במטרה להגיע להפסקת-אש. ההבקעה של אוגדה 36 לסוריה בצפון הגולן, בציר שאיתר גדוד הסיור 134 לפני המלחמה, העבירה את מרכז הכובד של הלחימה בחזית הצפון מדרום הגולן (שהובילה אותה אוגדה 146) לצפונו. ההבקעות החלופיות היו בציר שיח' מיסכּין ובציר קוניטרה-דמשק.
אז התברר לפלד, שלאוגדתו ניתנו רק משימות הגנה והסחה בגזרתה, תוך הכנות להבקעה בציר שיח' מיסכין (עמ' 251), ונלקחו ממנה שתי חטיבות (9 ו-205), שתגברו את אוגדה 210. ההבקעה הוטלה על אוגדה 36 בפיקוד תא"ל רפאל 'רפול' איתן ועל אוגדה 210 בפיקוד אלוף דן לנר - האוגדות של פיקוד הצפון.
כשהתחילה המתקפה של חטיבת השריון 40 הירדנית (שנשלחה לתגבר את המערך הסורי), חששו במטכ"ל, שהירדנים יצליחו לחצות את הקו הסגול מערבה. כשגדוד טנקים 39 בפיקודו של סא"ל יואב וספי יצא ממוצב 109 לשפר את עמדותיו מזרחה, הוא ספג מכת ארטילריה קשה, שבה נהרגו לוחמים, וביניהם המג"ד וספי, ורבים נפצעו קשה. חופי הורה להסיג מיד את הגדוד, ולהדיח את מי שהורה להפר את הפקודה לא לחצות את קו הפסקת-האש. דברי חופי, שנאמרו באמצעי קשר פתוחים ברשתות הפיקוד, הכעיסו את פלד, שנטל עליו את האחריות להתקפת גדוד 39. הוא יצא במסוק להר כנען, ונפגש לשיחה בארבע עיניים עם חופי, כדי ליישר את ההדורים (עמ' 253-252). עד היום טוענים קצינים בפצ"ן דאז, שפלד הודח עקב הפרת פקודת האלוף (הערה 395).
כידוע, זה לא קידם את פלד מעבר לתפקיד מפקד גיסות השריון בדרגת אלוף. לטענת הלוי, יזם פלד את שחרורו מהצבא - גם כיוון שרפאל איתן, הרמטכ"ל שהחליף את מוטה גור, לא רצה בו (עמ' 289).
להד"ם
למרות שמסמכים נחשפו ב-46 השנה שחלפו, ממשיכים לפמפם את המיתוס השקרי, שהצנזורה הצבאית מנעה מהתקשורת הישראלית לדווח על המלחמה, שהייתה בשער. שיא ההגזמה הנה הטענה, שהצנזורה מחקה מדיווח של
יעקב ארז, אז הכתב לענייני צבא של ׳מעריב׳, את התרעתו על המלחמה הקרֵבה.
ארז ניזון, כנראה, משיחותיו עם סא"ל עודד, אחיו, מג"ד 53 בחטיבת השריון 188 הסדירה בגולן, ועם אלוף אברהם 'אלברט׳ מנדלר, מפקד אוגדה 252, שהחזיקה את קו התעלה. דיווחו עם פסילות הצנזורה נחשף על-ידי הצנזורה הצבאית, ונמצא בארכיון אמ"ן בגלילות. הידיעה, שארז העביר לצנזורה, חיזקה את המיתוס (השקרי), שצבאנו מוכן, ויוכל להתמודד עם האיום. הצנזורה פסלה ממנו קטעים לא-מהותיים מבחינת ההתרעה על המלחמה הקרֵבה.
לצורך מחקרי על תפקוד העיתונות הישראלית לפני מלחמת יום הכיפורים (שפורסם בכתב-העת ׳פתו"ח׳ 3, שהוציאה היחידה ללימודי עיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן במארס 1996), קראתי את הידיעה הגולמית, שהגיש ארז לצנזורה, ואת פסילותיה. כשבדקתי עם מקורותיי, התברר לי, כי, למרות ההתיימרות, לא הגיש לצנזורה שום עיתון ישראלי שום ידיעה אחרת ביומיים לפני המלחמה; וכידוע, בשבת אין מופיעים בארצנו עיתונים ... כלומר, להד"ם: העיתונות הישראלית לא התריעה על המלחמה הקרֵבה - גם מפני שנסמכה על מקורותיה (אלופים, דובר צה"ל ומפקדים בכירים בשטח), ולא נכחה בשטח, אלא ב'בית סוקולוב' בתל אביב.
סיפורי לוחמים
בחודשים האחרונים הופיעו עוד כמה ספרים על המלחמה, וביניהם על חטיבת מילואי השריון 600 'נתיבי האש' ועל גדוד הסיור 87 מאוגדה 143 של
אריאל שרון (שניהם מאת אילן כפיר ודני דור). חבל שהופיעו רק עתה, כחמישים שנה אחרי המלחמה, ולא מיד אחריה. הם מהווים נדבך חשוב נוסף בהנצחת המלחמה בהיותם סוּגָה (ז'אנר) חשובה של סיפורי הלוחמים; ועדיין חסרים ספרי חטיבות על המלחמה. כעת זה שלב הזיכרונות ומורשת הקרב, שחיוני כתשתית לשלב השני - מחקר המלחמה.
כיוון שמוטה גור, הרמטכ"ל, סירס עם כניסתו לתפקידו, את מחלקת היסטוריה, שכמעט ולא חקרה את המלחמה, על חוקרים מחוץ למערכת הצבאית והביטחונית לחקור את המלחמה - למרות המכשולים, שמערים ארכיון צה"ל על דרכם.
לא הודיעו להם
לחברת אגד הודיע המטכ"ל ביום חמישי שלפני המלחמה (יום ה-ע׳ פחות שניים), שעליה להכין את אוטובוסיה למלחמה, לפי הנוהל. כלומר, עליהם להיות מאוישים בחג בנהג, מתודלקים ומוכנים לקריאה. את יצחק לבני, מפקד
גלי צה"ל, עדכנו, שיש חשש למלחמה. לבני הורה לאנשיו, שיצאו לחופשת החג, שהיה גם שבת, להישאר ליד טלפון (אז מוצר יקר-מציאות), כדי שיוכלו להזעיקם.
בעוד ההכנות לטקס ולמסִבה בעיצומן, דיבר אלוף אברהם אלברט מנדלר, מפקד אוגדה 252, בין כסה לעשור על כך, שכנראה, לא יתקיים ביום ראשון, שבעה באוקטובר, הטקס, שבו עמד להעביר את הפיקוד על אוגדתו לתא"ל קלמן מגן - בשל הכוננות הגבוהה למלחמה. מנדלר נמנע, לעומת זאת, מלערוך את כוחותיו לקראת מלחמה, והם נשארו בבסיסיהם; ואפילו עצר את סא"ל יום-טוב תמיר, מג"ד טנקים 9, מלהתקדם אל התעלה בצוהרי יום הכיפורים, עד התקיפה של חיל-האוויר המצרי. הטנקים של אוגדה 252 - פרט לגדוד 79 בפיקוד סא"ל שלמה 'מוני' ניצני - נשארו מאחור, וחיכו לקריאה. ניצני הפר ביודעין את פקודת מפקד האוגדה ואת פקודת אל"ם דן שומרון, מפקד חטיבתו (401), וערך את כוחותיו למלחמה.
באותו הזמן כבר גויסו מילואי צוותי האוויר, והחיל התכונן למלחמה; ואילו אלוף בנימין 'ביני' תלם, מפקד חיל-הים, פעל בסוף תרגיל גדול של שייטת ספינות הטילים, שהיה בשבוע לפני המלחמה, כאילו עומד החיל לצאת למלחמה מיד. רק אוגדות המילואים - עיקר הכוח היבשתי - הופתעו מהמלחמה, שפרצה "לפתע" (למרות ההתרעה, 'כימיקלים', ששיגר ד"ר אשרף מרוואן, הסוכן המצרי של 'המוסד', ביום חמישי). הם נדהמו למצוא את ההפקרות ואת ההזנחה בימ"חים, ובזבזו שעות יקרות על תיקון המעוות.
היערכות
האם צריך היה צבאנו להיערך מראש בכוח גדול על תעלת סואץ, כדי לבלום את הצליחה המצרית? הראשון, למיטב זיכרוני, שפקפק בנכונות הרעיון היה אלוף שמואל גונן-גורודיש, שהיה אלוף פיקוד הדרום (פד"ם) במלחמה. אחריה הוא טען, שאי-ההיערכות הצילה את צבאנו מהשמדה מוחלטת בפתיחת המלחמה. לדעה זו הצטרף לימים אלוף מיל׳ ג׳קי אבן, שהיה סגן-מפקד אוגדת שרון, ולימים פיקד על המכללה לביטחון לאומי, בספר, 'במרכז הכובד' (הוצאת 'מערכות' ומודן, 2012), שכתב עם אל"ם מיל' שמחה מעוז.
צבאנו ערך כעשרים משחקי מלחמה בין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום הכיפורים, ובהם תיאר במדויק את התוכנית המצרית לצליחה. בכל המשחקים נהדפו המצרים דאוּס אקס מאכינה, וצבאו צלח את התעלה, והעביר את המלחמה לעומק מצרים. זלזול באויב, שאננות ושחצנות אפיינו את תגובת צה"ל לאפשרות, שהמצרים יצלחו את התעלה. חיים בר-לב, הרמטכ"ל, אמר ל
הרצל שפיר, ששיחק את הרמטכ"ל המצרי באחד ממשחקי המלחמה, שעשה עבודה מצוינת, שאינה מאפיינת את המצרים.
בפועל, נערכה אוגדה 252 עם שתי חטיבותיה על התעלה, כדי לממש את ההחלטה לא לוותר על-אף שעל. בנוסף, הורו רא"ל דוד אלעזר, הרמטכ"ל, ואלוף מנדלר, מפקד אוגדה 252, לא לחלץ לוחמים מהמעוזים, אלא רק פצועים קשה - בניגוד לתוכניות, שקבעו, שיש לפנות את המעוזים בפרוץ מלחמה. לוחמי המעוזים, ששיוועו להינצל, הורדו בכוח מהטנקים של חטיבה 14, שהצליחו לחבור לכמה מעוזים.
בדיעבד, התברר, שרעיון ה'הגנה הניידת', שהציעו אלוף אריאל שרון ואלוף ישראל טל, התאים יותר לבלימת הצליחה המצרית מה'הגנה הקשוחה' והעקובה מדם, שבחר צבאנו לייצב על קו המים. זאת, כיוון שבסיני היה לנו מרחב גאוגרפי ('עומק אסטרטגי'), שאִפשר נסיגה טקטית לצורך פיתוח הגנה (לו תוכננה).
(טור שלושה-עשר בסדרה)
