את הבג"ץ הראשון שלי הגשתי, עוד בימי כסטודנט מן המניין, באוניברסיטה. אותם ימים פרסם פרופ' ישראל שחק ספר בשם: "הגזענות של מדינת ישראל" ובו כלל אמירות שלדעתי היוו פרסום לשון הרע על מדינת ישראל. פניתי ליועץ המשפטי דאז, פרופ'
אהרן ברק וביקשתיו להגיש כתב
אישום נגד אותו פרופ' ישראל שחק בגין פרסום לשון הרע על המדינה. היועץ המשפטי ל
ממשלה השיב לי, כי מצא בספר דנא, פרסום דברי בלע על המדינה, אך אין הוא סבור שהדרך הראויה לנקוט בה, באותו עניין, היא הגשת כתב אישום. לכן, דחה הוא בקשתי. עתרתי נגדו לבג"ץ בהיותי סטודנט למשפטים, בשנת לימודיי השנייה בפקולטה למשפטים.
הדברים נתפרסמו ברבים וד"ר הרצל רוזנבלום המנוח, שהיה העורך הראשי המיתולוגי של עיתון '
ידיעות אחרונות', ייחד לי מספר מילות שבח על הגשת הבג"ץ ועל עצם העזתי להגישו נגד הממסד, שלא פעל נגד אותו פרופ' ישראל שחק. אותם ימים נהג ד"ר רוזנבלום המנוח לכתוב, בראש רשימותיו הקצרצרות, את נושא הרשימה, בטור העורך שלו. כך מצאתי שמי מובלט בטורו, תחת השם ג'וזף סיסקו, שהיה תת-שר החוץ האמריקני,
הנרי קיסינג'ר ועוזרו לענייני המזרח הקרוב ודרום אסיה.
התקשרתי להודות לד"ר הרצל רוזנבלום על המחווה והוא הזמין אותי לפגישה עמו, במערכת העיתון. "מי מייצג אותך בבג"ץ", שאל הוא אותי. "אף אחד", השבתי, "אני מייצג את עצמי". האיש הביט בי כלא מאמין ופלט: "זה לא הגיוני, בכלל. אתה צריך עורך-דין שייצג אותך ושלח אותי לפלוני, עו"ד
דב שילנסקי. דב שילנסקי המנוח קיבל אותי, במאור פנים וקיבל עליו לייצגני בבג"ץ, חינם אין כסף. זמן קצר לאחר מכן, התקיימו הבחירות לכנסת התשיעית. או אז התקיים המהפך בפוליטיקה בישראל והליכוד הרכיב את הממשלה. עו"ד דב שילנסקי הפך ליו"ר הכנסת ואני קיימתי עמו יחסי ידידות, מאז.
כשהתחלתי את ההתמחות שלי במשרד המקרקעין המפורסם דאז, 'סוכובולסקי-הרטבי', איחל דב שילנסקי הצלחה ובו-זמנית תהה ושאל: "נו, טוב. אז תהיה מומחה בקרקעיות, אבל מה תעשה כשיבוא אליך לקוח וירצה לפתוח תיק בהוצל"פ, בגין שיק שחזר ללא כיסוי". חייכתי ועניתי לו, "אל תדאג דב, השנים והניסיון ייעשו את שלהם". רק לאחר שנים, שנים הרבה, הבנתי, לאמתם של דברים, את משמעותו העמוקה של משפט זה 'שזרקתי, כלאחר ידי, 'לחלל האוויר'.
חומר מפליל
לימים מצאתי עצמי מייצג פוליטיקאי מ'הליכוד', יחד עם סניגור ותיק, שאינו עוד עמנו, בשימוע שנערך לו. הוא הוחשד בשימוש בחשבוניות שקיבל מ'הליכוד', שהגיש למס הכנסה, כהוצאה עבור פרסום, בעוד שהמדובר היה בתרומה שהוסוותה כהוצאה עבור פרסום. ואז - אז, במהלכו של אותו שימוע, למדתי מה היא חשיבותו של ניסיון וכמה יש לתת לו משקל, בצד ידע נצבר.
הרגשתי בשימוע זה, כמו מטומטם גמור. כלל החומר, לצורך ביסוס האישומים שנכללו בטיוטת כתב האישום, היה מצוי בידי אנשי הפרקליטות ואנחנו ניסינו לשכנע אותם, שהם טעו ואין בחומר שבידם כדי לבסס את האישומים שנכללו בטיוטת האישום שנשלחה לאותו פוליטיקאי. התחושה שקיבלתי הייתה שאנשי הפרקליטות מחכים שנביא להם חומר מפליל נוסף, כדי שהם יוכלו לתקן את טיוטת כתב באישום וכלול בכתב האישום, אישומים נוספים, שעליהם לא ידעו הם, קודם לשימוע.
תוצאות השימוע אינן מעניינות, לעניינו אנו. מה שמעניין הוא, שמאז איני ממליץ ללקוחות משרדי, ללכת לשימוע, אם אין להם חומר שימוטט, כליל, את חומר הראיות המשמש בסיס להגשת טיוטת כתב האישום נגדם. במקרה של חסרון חומר כזה, מעדיף אני לנסות ולמוטט את גרסת עדי המדינה, שמסרו את החומר המפליל שהביא להגשת כתב האישום או הטיוטה לו, מאשר ללכת לשימוע ולהסתכן במסירת חומר מפליל נוסף, מישרין, לידי אנשי הפרקליטות.
נזכרתי באותו שימוע 'היסטורי' ובלקחים שהפקתי מאותו שימוע, על-רקע ניתוחי הטיעונים בשימוע המתקיים לבנימין (ביבי) נתניהו שהעלו פרקליטיו בעניינו, עד כה. מאז לא הלכתי עוד לכל שימועים נוספים. הדבר נבע בעיקר משום שמעולם לא 'סיפקו' לי לקוחותיי, כל מידע היכול לשמוט את הקרקע, מתחת חומר הראיות שהיה בידי אנשי הפרקליטות. להוסיף חומר חסר לא עלה על דעתי וכך ויתרתי, מפעם לפעם, השם לקוחותיי, על שימועים שהוצעו להם.
