בשבועות האחרונים התייחסנו כאן לקשר שבין הגוף והנשמה. בגדול, הגוף זה החלק הנראה ומורגש בעוד הרוחניות אינה נראית וגם לא מורגשת. גם בגוף עצמו ישנה החלוקה בין החיצוניות הנראית ובין האברים הפנימיים שאינם נראים, אבל לכולם ברור שחיותם ואף בריאותם של האברים הנראים מושפעת ישירות מאיכות תפקודם של האברים הפנימיים. מבחינה גשמית, הלב הוא האבר המרכזי בגוף שכן הוא המזרים חיות, את הדם, לכל האברים; ובלשון הזוהר: דשייפין לא יכלי למיקם בעלמא אפילו רגעא חדא בלא לבא, שהאברים אינם יכולים להתקיים אפילו רגע אחד בלא הלב. ממשיך הזוהר ומפרט: כך גם עם ישראל הוא הלב ביחס לשאר האומות, שאין להם אפשרות להתקיים בלא עם ישראל.
מסתבר שהלב מודע לחשיבות קיומם של האברים עבורו, שיהיה לו למי להזרים את הדם, נוזל החיים, בעוד האברים לא תמיד מודעים לחשיבות בריאותו של הלב עבורם. בחג הסוכות עם ישראל, הלב של האומות, הקריב בבית המקדש שבעים פרים לזכותם של שבעים אומות העולם בעוד הם לא עשו דבר לטובת עם ישראל. ויותר מזה, הם תמיד ניסו לפגוע בעם ישראל וכמה שיותר. ואמנם בהפטרות של חג הסוכות אנחנו קוראים על התארגנות צבאית שלהם נגדנו במטרה למנוע את התחדשות מלכות ישראל, מה שמוכר בשם מלחמת גוג ומגוג. ביום הראשון של סוכות קראנו את פרק י"ד בזכריה ובשבת חול המועד נקרא שישה פסוקים מסוף פרק ל"ח ביחזקאל ונמשיך בפרק ל"ט.
אינני מתיימר להבין את כל האמור בהפטרה זו או בכלל בדברי הנבואה, הרי על זה אמר הרמב"ם בסוף חיבורו הגדול: "וכל אלו הדברים לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". מצד שני אנחנו מצווים לנסות להבין ולהשליך אל המציאות של ימינו, לחיות עם הזמן, אז הנה פסוק אחד מההפטרה שבנבואת יחזקאל (פרק לח): [כא] וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל-הָרַי חֶרֶב, נְאֻם אֲ-דֹנָי אלוקים: חֶרֶב אִישׁ, בְּאָחִיו תִּהְיֶה. לי זה מתקשר היטב למה שקורה מסביבנו, המלחמות הפנימיות שבין המוסלמים. השיעים נגד הסונים ולהפך. שום צד אינו אוהב אותנו, אבל יש בין הסונים כאלה שמצפים מאתנו למגר את השיעים כי הם עצמם חלשים מדי. ואמנם נשמעים אצלנו קולות (הזויים) הדורשים פעולה בכיוון הזה.
הסוכה מייצגת את מה שמעבר לחושים
אבל אפשר בהחלט להבין אותם, כי בכל זאת הם יהודים, חלק מהלב של העולם. והרי מה שמאפיין את הלב זה שלמרות היותו עדין וחלש, הוא המחיה את כל האברים ורגיש מאוד לכל מה שקורה איתם. או בלשון הזוהר: לא ידע מצערא ועקא ויגונא כלל אלא לבא, דביה קיומא דביה סוכלתנו, שאר שייפין לא אתקריב בהו כלל, דהא לית בהו קיומא, ולא ידעין מידי. ובעברית, אין מי שחווה צער, מצוקה ויגון (של כל חלק בגוף) מלבד הלב, שכן הוא מוקד הקיום וההבנה; לשאר האברים לא נוגע כלל צערו של אבר אחר באותו גוף, שכן אינם חווים דבר מלבד את עצמם, אין להם שום מודעות למצוקת הזולת. נו, אז כעת אפשר להבין מדוע רק אצלנו נשמעות קריאות לסייע לכורדים מול הטורקים.
על יסוד הזוהר הזה הסביר החבר לכוזרי את המציאות של עם ישראל בין האומות. ושם הוא מסביר כי החוליים של עם ישראל מקורם בניסיון שלנו להדמות לאומות העולם, להחליף את הוראות החיים של התורה ברעיונות אנושיים, מהלך שפירושו עבור יהודי הוא לחיות כגוף בלא נשמה. והנה חג הסוכות בעצם מהותו וגם במצווה המעשית שבו, נטילת ארבעת המינים, קורא לנו להתחבר לשורשים העליונים שלנו, והסוכה עוד יותר מארבעת המינים. ארבעת המינים, כל אחד מהם לחוד ועוד יותר בהתחברם יחד, עניינם אחדות. האתרוג שמתקיים על העץ בכל עונות השנה (אחדות הזמן) ההדס שצריך שלושה עלים מקן אחד, הערבה שגדלה באחווה עם חברותיה והלולב שעליו כפותים זה לזה.
כל אחד מהם מייצג מדרגה שונה של יהודי ובהתחברם יחד מתקיימת המצווה. אבל המצווה היא רק ביום ומהתורה המצווה היא רק ביום הראשון. לעומת זאת מצוות סוכה זמנה גם בלילה ומהתורה מצוותה שבעה ימים מלאים, עשרים וארבע שבע. עצם השהות בסוכה מהווה מצווה כי היא מייצגת את האורות העליונים המקיפים אותנו, אורות שכמובן אינם נתפסים בחושים אנושיים רגילים, וזה אמור להזכיר לנו את מגבלות השכל האנושי ואת גבולות התודעה שלנו, כך שלא נסתמך רק על מה שאנחנו מבינים אלא נזכור תמיד שיש הרבה מעבר ליכולת התפיסה וההבנה שלנו וזו המציאות האמתית החופפת עלינו תמיד ומהווה ומקיימת אותנו כעם ישראל.
