הגענו לכאן. אחרי שכולם פגעו בכולם וכולם שנאו כל כך. למשל בוחרי הליכוד שהגדירו את גנץ כשמאלן. נו, מי שהיה רמטכ"ל עד לפני חמש שנים ראוי לתואר קצת יותר מכבד משמאלן, שזה בערך כמו לומר על נתניהו שהוא דואג רק לנתניהו.
מי שעמד בראש המטה הכללי של צה"ל ונחשב לחייל מוערך, לא יכול לאבד את זה רק בגלל שהוא העז להציג מועמדות מול ראש
ממשלה שיהיה מי שיהיה. ונתניהו לא דואג רק לנתניהו. הוא אולי דואג גם לנתניהו, אבל לא רק. אני לא מאמין שמי שנמצא יום וליל בדיונים סודיים, ללא רגע פרטיות, ואחראי על הביטחון של כולנו חושב רק עצמו. להיות פוליטיקאי זו לא מילה גסה ופוליטיקאי זה אפילו מקצוע מכובד.
מצחיק. עד לפני שנה לא היינו מאמינים שליברמן יהיה תקוות השמאל הישראלי. קחו את העיתונים שיצאו ערב מינויו לשר הביטחון, ותקראו מה כתבו עליו ומה חשבו לגביו אז. ופתאום רק בגלל שהוא עוקף את לפיד משמאל (או מימין) בסיסמה "רק לא נתניהו", הוא הפך להיות יקיר נפשם. לפיד מצידו מנסה לעקוף את ליברמן, ו
מפלגת ימינה מנסה עדיין להבין אם זה טוב שאיילת שקד עמדה בראשם. מפלגת נועם מנסה להסביר למה דעתם היא טובה יותר מדעתם של רבנים אחרים חובשי כיפה סרוגה, ואצלי עולה השאלה למה בקרב החרדים רבנים חובשי כיפה סרוגה נחשבים ללא רבנים בעיניהם?
בקיצור כולם לכלכו על כולם וכולם ירדו על כולם. ואם באיזה תסריט (בלהות?) נמצא את לפיד וגנץ, יעלון ונתניהו, ליברמן ו
ש"ס יחד בממשלה אחת מה נגיד אז? זה יגביר לנו את האמון בהם? והם ישתמשו במילים מכובסות כמו "עברתי ניתוח להארכת הפתיל" או "דברים שרואים מכאן" וכו', אז למי עוד נאמין? תחילתו של הטור הזה הוא בחג סוכות שלפני שנתיים. ואולי לאחר שלוש מערכות בחירות בשנה אחת (היו לנו גם בחירות מקומיות ) והשלישית בדרך, מי יודע, אולי זה הזמן הנכון לטור הזה.
קשה מאד
אז ברשותכם אחרי מאתיים ומשהו מילים על חוסר אחדות, על שנאה ומחלוקת, אני רוצה לספר לכם על חג הסוכות שעבר עליי לפני שנתיים. לצערי הרב בתי חולים לא זרים לי, ורק בשנים האחרונות ביקרתי שם בלא מעט נסיבות. ליוויתי את ההורים שלי לשם. זה קשה מאוד. ליוויתי את מרתי ואת בנותיי לשם וזה קשה שבעתיים - שלא נדע. ביתי הקטנה דאז, והיום כבר לא הכי קטנה, עברה אירוע רפואי מדאיג. ההתחלה לא הייתה טובה. זה התחיל במיראז' שפטרו אותנו בלא כלום, ובזה שלא רצו להעיר את הרופא התורן משינה בשביל דברים כל כך פעוטים - במקרה זה פעוטה. אני מצידי חשבתי שרופא תורן בלילה אמור להיות ער ורק אם אין מטופלים הוא יכול ללכת לישון. הם לא חשבו כך. התגלגלנו למיון ילדים ושוב חזרנו הביתה.
האירוע המרכזי בחול המועד קרה למזלנו במרפאה הקבועה שלנו. רופא (ממוצא ערבי) טיפל במקצועיות ופינה לבית חולים. שעות קשות ומדאיגות שבסופם חייה של ביתי נצלו, ואני נשארתי בבית החולים לשבת חול המועד סוכות. לאדם רגיל שאינו שומר מצוות, העניין קשה מאוד. לאדם דתי העניין מורכב הרבה יותר. איך דואגים לאוכל חם בשבת? איך מתנהלים ללא טלפון נייד לעידכון, ללא אפשרות להתייעץ עם מרתי בכל החלטה רפואית, ואיך ואיפה בדיוק ישנים? מי יכול לדבר על אכילה בסוכה או תפילה בציבור?
החמה ירדה ואווירת השבת עשתה את שלה. בית חולים או לא, השבת נותנת את ריחה גם במקום שפועל 24/7. מסתבר שבבית חולים סורוקה פועל מוקד שבת המיועד לבעלים שנשותיהם הגיעו בשל נסיבות טובות כמו לידה, והוא מספק אוכל חם ומיטה לנוח בה. את המוקד מפעילים מתנדבים ובעיקר מתנדבות חרדיים. ולא נדלג על אותה אישה שמידי שבת עומדת במסדרון בית החולים ומחלקת נרות לשבת.
יו"ר הוועד שלי בעבודה הגיע אליי בהפתעה קודם לכניסת השבת והביא עימו אוכל ביתי וצעצועים לביתי. בלי רעש ובלי פרסומים. את תפילת מנחה וערבית התפללתי ליד מיטתה של ביתי. קולות במסדרון הכירו לי יהודי צדיק אחד המתגורר בשכונת רמות, והוא מגיע מידי שישי לבית החולים יחד עם בנותיו, לקדש עבור חולים ובני משפחותיהם במחלקת הילדים. ככה בלי תמורה ובלי דיבורים במשך שנים. הקידוש הסתיים ואני פרשתי לישון לא לישון. בבוקר, עוד טרם שבית החולים התעורר לעוד יום שגרה וביקור רופאים, התפללתי במהירות, וישבתי לטעום משהו לפני שביתי תתעורר.
בלבן של העין
את השקט של הבוקר "הפריעה" קבוצת נערים שמתאמנים בכדורגל באחת מהקבוצות בעיר, הם הגיעו לשמח ילדים חולים. עברו בין החדרים לחלק להם ממתקים ושאר דברים טובים. המראה היה מלבב. החג יצא ואני עדיין נשארתי שם עם ביתי. בבוקר יום א', הגיעה למקום ליצנית רפואית. לנו המבוגרים זה נראה כמשהו מגוחך במיוחד כשמישהו מבוגר הוא הליצן הרפואי. לעולם לא נדע מה חיוך של ילד יכול לעשות למצבו. באותו הרגע קבוצת תלמידים מתיכון דתי הגיעו במהלך חול המועד לשמח ולנגן, ואת ליבי שבתה ילדה אחת כבת 12 שהגיע יחד עם אביה לחלק בובות לילדים חולים. "אלו בובות שאני והאורחות במסיבת בת המצווה שלי הכנו יחד, ועכשיו אני מחלקת אותם לילדים". זו בובה ששמרתי עוד זמן רב אחרי שהשתחררנו מבית החולים.
יש גם רוע בעולם. נתקלתי ברופא מכובד שסירב להודות בטעות שלו, ונתקלתי באחות חסרת רגש. אבל אלו היו המיעוט. רובם של הרופאים היה נכון להבין ולסייע, ורובן של האחיות, יהודיות ולא, היה נכון לעזור להקשיב ולתמוך. מעבר לתפקידם ומעבר ליכולתם. את זה אני צריך לזכור, ואת זה אני רוצה שתראו.
שנסתכל לטוב ב-"לבן של העין" ונגלה שהוא יותר חזק מהרע. בימים הלא פשוטים הללו גיליתי שיש לנו בעם ישראל נוער קצת שונה ממה שאנחנו רגילים ורוצים לחשוב. יש לנו עם שאוהב לעזור זה לזה, לתרום זה לזה. עם שמרגיש באמת ערב זה לזה. והם הרוב. הרוב השקט אומנם אבל זה הרוב.
