באוקטובר 2017 הייתה לנשיא הרפובליקה המרכז-אפריקנית, פוסטין טודארה, בעיה: תריסר מיליציות איימו על שלטונו באחת המדינות העניות והשבירות ביותר בעולם. צרפת הוציאה את כוחותיה מהמדינה בשנה שעברה ואמברגו נשק מנע ממנה לצייד את חייליה. טודארה פעל כמו מנהיגים אפריקנים נואשים אחרים: הוא פנה לוולדימיר פוטין.

ההשפעה הייתה דרמטית, כותב אקונומיסט. בתוך כה שבועות נרשמו בבירה בנגואי חברות כרייה ואבטחה הקשורות למקורבו של פוטין, יבגני פריגורז'ין. בדצמבר הביא פוטין להסרת אמברגו הנשק, ורוסיה מיהרה לצייד את משטרו של טודארה. כעבור מספר חודשים זכתה חברת הכרייה בזכיונות לכריית זהב ויהלומים. כאשר ניסו שלושה עיתונאים רוסים לחקור את המתרחש, התגלו גופותיהם ביולי 2018.

פוטין רוצה שהעולם יחשוב שהוא בעל הבית באפריקה. בשבוע שעבר הוא אירח בעיר סוצ'י למעלה מ-40 ממנהיגי היבשת לפסגה ראשונה מסוגה, ואמר: "יש לנו הרבה מה להציע לידידנו האפריקנים". אבל למעשה, טוען אקונומיסט, פוטין מגזים בתיאורו.

לרוסיה יש היסטוריה ארוכה של מעורבות באפריקה, שאיפותיה הצטמקו לאחר נפילת ברית המועצות, אך בעשור האחרון – ובמיוחד לאחר העיצומים שהוטלו עליה בעקבות הפלישה לאוקראינה – היא רואה את היבשת כזירה שחשיבותה גוברת. מאז 2015 ביקרו במוסקבה תריסר מנהיגים אפריקנים, ובשנים 2018-2006 עלה פי 4.4 הסחר של רוסיה עם המדינות שמדרום לסהרה. היא גם יצואנית הנשק הגדולה ביותר לאפריקה: 39% מהמשלוחים בשנים 2017-2013.

בכמה מן המדינות רוסיה מעורבת בצורה עמוקה בעניינים הפנימיים, בצורה המשקפת את ליבת מדיניותה ביבשת: אופורטוניזם. אחת המיומנויות של פוטין היא יכולתו לאתר פרצות הנוצרות משילוב של מדינות בבעיות ואדישות של המערב. ברגע בו הוא מזהה הזדמנות, הקרמלין מבקש להגביר את השפעתו ולהבטיח רווחים למקורבים הפועלים עבורו.

הרפובליקה המרכז-אפריקנית היא דוגמה מובהקת. תמורת השקעה של 5.6 מיליון דולר, מקורביו של פוטין קיבלו גישה למחצבים, סיפקו עבודות לאנשיהם ותרגלו את השיטות שיפעילו במדינות אחרות. במדגסקר סייעה רוסיה לפחות לשישה מבין 36 המועמדים לנשיאות ב-2018. בזימבאבווה יעצו הרוסים למפלגה השלטת לפני הבחירות אשתקד, וחברות הקשורות לקרמלין חתמו על עסקות כרייה. ורוסיה תומכת בנסיונותיו של נשיא גינאה, אלפא קונדה, לשנות את החוקה; המדינה מספקת 27% מחומרי הגלם של חברת האלומיניום הרוסית רוסאל. ציוד ויועצים רוסיים צצו במוזמביק – ליד האזור בו פועלת רוסנפט.

כל הפעילות הזו מטרידה גורמים במערב. היועץ לשעבר לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, כינה אשתקד את רוסיה וסין "מתחרות חזקות מאוד" באפריקה, שמטרתן "להשיג יתרון תחרותי על פני ארה"ב". אולם טוען אקונומיסט, אין לבלבל בין הרעש שעושה רוסיה לבין השפעתה הממשית. מבט קרוב יותר חושף את מגבלותיה. המועמדים בהם תמכה הפסידו בבחירות במוזמביק ובקונגו; היא לא הצליחה להציל את הרודן של דרום סודן, עומר אל-בשיר; והיא נכשלה בניסיון להגיע לעסקת גרעין עם דרום אפריקה.

גם מאמציה הצבאיים של רוסיה פחותים ממה שנדמה. פוטין טען לפני פסגת סוצ'י, כי לרוסיה יש למעלה מ-30 שיתופי פעולה צבאיים ברחבי אפריקה. אבל רבים מהם אינם יותר מאשר תרגילים צרי היקף. מדינות אפריקה שומרות את האופציות פתוחות, ועושות עסקות גם עם ארה"ב וסין. גם בעסקות הכלכליות יש פער בין הרטוריקה למציאות: בשנת 2018 הסתכם הסחר הרוסי מדרום לסהרה ב-5 מיליארד דולר – פחות מזה של טורקיה, סינגפור או תאילנד; הסחר האמריקני היה 120 מיליארד דולר, והסיני – 35 מיליארד. הסכמים רבים שנחתמו בחגיגיות רבה עם חברות רוסיות, לא מומשו.

המסקנה, מסכם אקונומיסט, היא שרוסיה היא שחקן שולי באפריקה. יש לה השפעה על מנהיגים המצויים בבעיות ושאין להם הרבה חלופות. כאשר יותר ויותר מדינות רוצות לפעול באפריקה, הן רואות את רוסיה כעוד מתחרה. פוטין רוצה שהמנהיגים האפריקנים יראו את רוסיה כמעצמה גדולה, אבל ועידת פסגה לבדה אינה יוצרת זאת.