בטי עוז אם לילד קטן מגלה יום בהיר אחד כי בנה עובר התעללות מינית על-ידי אביו.
עם המון שאלות ותהיות היא מנסה לשתף את הרשויות השונות והחברים, אבל אז היא נתקלת במסך עשן ללא יכולת לעשות למען בנה שאותו היא מאד אוהבת. במהלך התקופה היא מעלה על הכתב את סיפורה שאותו היא רואה כצוואה לבנה.
בספרה עוכר השלווה, בטי עוז משרטטת לפנינו בדייקנות מצמררת את השתלשלות סיפורה האישי והטראגי בה בנה עובר התעללות מינית על-ידי אביו.
במילים מדודות וללא כחל ושרק היא שוטחת בספרה את הטרגדיה הנוראה שעברה עליה ועל בנה ואינה חוששת לחשוף את חולשתה היא, ואת חוסר האונים שלה בהתמודדות עם הזוועה.
התעללות מינית בילדים, אנחנו שומעים על המקרים כמעט יום יום בטלוויזיה, ברדיו וקוראים על כך בעיתונות. כולם מזדעזעים מביעים גועל ושואלים, איך יתכן? אבל השאלה הגדולה, האם נעשה צדק?
איך מתמודדות מערכות הרווחה עם המקרה ?מה עושים חוקרי המשטרה כדי ללכוד את הפושע? ושאלת השאלות, מה המחיר שמשלם הקורבן?
על כל השאלות האלה ועוד עונה בטי עוז בכתב אישום חריף, החושף את ערוותן של המערכות האמורות להגן על הקורבנות האומללים, מערכות שנכשלו בתפקידן.
"החלב של אבא" הוא ספר מטלטל, טורד מנוחה, החושף את פגיעתו של כל אדם ואדם.
ספר חובה לכל אזרח, בייחוד לאנשי מקצוע המופקדים לשלומנו.
פרק ראשון "ופניו חוורו, אך בלבו אין מורא,
ובעיניו מתנוצצות - הייאוש הנורא"
בעין דור, שאול טשרניחובסקי
טקס סיום קורס הסיעוד חלף ללא התרגשות יתרה. לא טרחתי להזמין בני משפחה כיתר חברי, מעייני היו נתונים לחיפוש אחר מקום מגורים. שלוש שנים נהניתי מתנאי הפנימייה הצנועים וממלגת הקיום הזעירה שסיפק לי בית הספר לסיעוד, שלוש שנים בהן נחתי מדאגות מגורים ופרנסה. עתה עלי לצאת שוב לחיים עצמאיים, ממש כמו קודם, בימים בהם הייתי סטודנטית ענייה לאמנות.
אלא שעכשיו מצבי השתפר: רכשתי מקצוע שיפרנס אותי באופן מספק. שוב לא אצטרך לנקות בתים מטונפים של אחרים ולא אדאג עוד מהיכן אשיג כסף לקניית בד וצבעים. מצאתי דירת שלושה חדרים חמודה במחיר סביר. אם אמצא לי שותף -מחירה יהיה ממש אטרקטיבי.
אבנר, אשר עשה את צעדיו הראשונים בניסיון להשתחרר מכבלי משפחתו החמהַ ולוחצת, היה מועמד מתאים. הכרתי אותו באחת ממחלקות בית החולים. הוא היה כבר אח ותיק. פעמים אחדות שוחחנו, או נכון יותר הוא שוחח איתי. כל אימת שהיה פוגש בי, היה משיח בפני באריכות את טענותיו החדשות נגד עמיתיו לעבודה כשאת דבריו היה מקנח בהכרזה: "מושחתים!" הכרזה אשר בידחה אותי מאוד.
איני יודעת מדוע בחר דווקא בי להסיח את מצוקותיו, אפשר, משום שאצלי מצא אוזן קשבת. תמיד האזנתי לדבריו בסבלנות וללא ביקורת, תוך שאני סוקרת בעניין את פניו המוזרים: מצחו הגבוה בצורה מופרזת מקווקו בפסים אנכיים וזועפים, קרחתו עם הקפלים והשקעים המשונים, אפו הצר, נחיריו השעירים, שפתיו העבות והיבשות תדיר, לחייו המחוטטות, 'אני חייבת לצייר אותו', חשבתי לעצמי אינספור פעמים, אבל עכשיו אמרתי לו: "אבנר, שכרתי דירה. יש לי חדר פנוי, רוצה לבוא לגור איתי?"
הוא פער בתדהמה את עיניו הבולטות ממילא, נדהם ממה שהחשיב כ"נועזות" שלי.
"זה בסך-הכל מתוך שיקולים כלכליים - יותר זול בשניים", מיהרתי להבהיר בצורה עניינית, שלא יעלה בדעתו שיש לי בו עניין מעבר לכך.
הוא חכך בדעתו עוד קצת בטרם השיב בחיוב.
חייכתי מרוצה.
ערבי החורף הקרים. הייתי ללא בן זוג זה חודשים. לא היה לי עניין אמיתי באבנר - עולמו הנפשי והרוחני היה רחוק שנות אור מעולמי, אך צורכי הגוף צועדים בנתיב שונה...
אני זוכרת איך נדהמתי לגלות שהוא חסר ניסיון מיני. בגילו? בן שלושים וחמש היה; אז נכון שהוא כבד, שמנמן וחסר חן, אבל בכל זאת... ניסיתי להדריך אותו, אך המגע איתו נותר עלוב ומשמים, והאמת, תמיד היתה לי ההרגשה הבלתי נוחה שהוא עושה את זה רק כדי לרצות אותי.
אך הקשר הגופני בינינו, לקוי ככל שיהיה, בכל זאת קירב אותנו גם רגשית. הוא נהג לקחת אותי לביקורים אצל בני משפחתו וראה בי בת זוג לכל דבר.
אחרי שנה של מגורים משותפים מאסתי בו.
"אבנר", פניתי אליו. "אני רוצה שנסיים את הקשר בינינו".
תגובתו היתה מפחידה. פניו האדימו מזעם, שלא ידעתי שהיה קיים בו, והוא חרחר בקול חנוק: "עוד פעם אשה עושה לי את זה!"
"מה עושה לך?" תמהתי. "בסך-הכל אני רוצה להיפרד. בוא נגיד שלום יפה ונלך איש איש לדרכו".
"אני לא רוצה שניפרד!" לחש כנחש ופניו מעוותים מחימה. "אבל אבנר", ניסיתי בעדינות. "אנחנו בכלל לא מתאימים! הראש שלנו שונה לגמרי, שטחי ההתעניינות שלנו שונים, למשל, מתי פעם התעניינת בספר שקראתי?"
"ספרים זה לא הכל! ואנחנו הכי מתאימים בעולם!" פסק ואגלי זיעה זלגו מפניו שהתכערו פתאום ונקוו בחטטיו העמוקים. "אתה ממש מצחיק ואני בכלל לא מבינה אותך. לא טוב לי איתך. אני לא מבינה למה אתה רוצה להחזיק בי בכוח, חסר בחורות?"
"את לא תעזבי אותי! את שומעת?!" הוא התקרב אלי באיום. נרתעתי מעט אחורה. "אבל..." "אני אשתנה, את תראי, מה את רוצה שאעשה
?" "חבל על הזמן של שנינו", אמרתי, אבל קולי לא היה עוד משכנע. הוא הפחיד אותי. הייתי נבוכה.
למחרת עשה הכל כדי לרצות אותי: פינק אותי במעדן שוקולד ואגוזים שהכין בעצמו, שטף את הרצפות, קנה לי ספר של היינריך בל שרציתי מזמן ויזם (בפעם הראשונה) מגע מיני. לא הוספנו לדבר על מה שקרה. לאחר מספר שבועות החלטתי לבצע מחטף. עזיבה פתאומית - זו הדרך הכי פשוטה להיפטר ממנו, חשבתי. עלי להכין את הקרקע: לחפש עבודה בבית חולים אחר. התקשרתי לאחות הראשית של בית החולים תל השומר.
"שלום, אני אחות ואני מעוניינת לעבוד אצלכם".
"כמה זמן את כבר אחות?" שאלה.
"שנה"
"והיכן את עובדת עכשיו?"
עניתי לה.
"למה את רוצה לעזוב שם?"
"כי אני מנסה לעזוב את החבר שלי", עניתי את התשובה המטומטמת.
"אז תעזבי את החבר שלך! בשביל זה את לא צריכה לעזוב מקום עבודה!" וניתקה בכעס.
ניסיתי לחזור לשגרה. עלי להכיר בחור אחר, אמרתי לעצמי, אז יהיה לי קל יותר לעזוב, ובינתיים, יש מישהו שמתחלק איתי בשכר דירה. הוא מצידו ניסה להתנהג כלפי באדיבות ולא הפריע לי לעשות את הדברים החביבים עלי כמו לצייר, לקרוא ולבלות עם חברות, אבל במיטה התעלס כמי שכפאו שד. פעמים רבות התלונן על מחושי גוף שונים כמו קושי בנשימה (אבנר היה מעשן כבד) או כאבי ראש, כדי להתחמק ממגע.
חודשים חלפו. הקשר עם בני משפחתו של אבנר התהדק, הם היו אנשים פשוטים וחמים שנהגו בי בחיבה. שביעות רצונם מהעובדה שבנם המבוגר מצא סוף סוף חברה קבועה באה לביטוי ביחס חם ואוהב כלפי, יחס אשר נעם לי מאוד. הוריו ואחיותיו היו לי תחליף משפחה. שקעתי עמוק יותר בקשר, מתקשה להיחלץ. אבל תחושת אי הנוחות שלי גברה, פחדתי ממנו והוא תמיד סיפק לזה סיבות.
בערב קיצי אחד הגיעה אלינו ליקי, בת דודו, עם דביר, הארוס שלה. הם מסרו בידנו הזמנה לחתונתם.
"מזל טוב!" בירכנו אותם בשמחה וסקרנו היטב את דביר. אכן, הוא נראה בחור כהלכה.
"באיזה יום זה יוצא?" הסתכלתי על ההזמנה. "רביעי הבא?" "ביום רביעי הבא אני עובד ערב!" נזכר פתאום אבנר. "אז תחליף". הוא חזר מהעבודה ופיו מלא נאצות: "אתי לא רצתה להתחלף איתי! בת כלבה!"
"אולי היא לא יכולה? תבקש ממישהו אחר".
"בטח שהיא יכולה! מה כבר יש לה לעשות, רווקה זקנה! היא פשוט כלבה אגואיסטית. אף פעם היא לא מסכימה להתחלף, לא משנה מי מבקש, אבל היא - כל שני וחמישי הופכת את כל הסידור רק לנוחיותה! אני אראה לה מה זה".
שתקתי.
למחרת סיפר לי בעיניים נוצצות: "את יודעת מה עשיתי לאתי?"
"מה?" "כתבתי מכתב תלונה בעילום שם לאחות הראשית, וסיפרתי על הטעות בתרופות שאתי עשתה לפני שבוע. זוכרת שסיפרתי לך? האחראית סגרה את העניין אז בתוך המחלקה. אבל אני הוצאתי את זה לאור! עכשיו שתיהן יאכלו אותה!"
חלחלה עברה בגבי.
"זה לא עונש קשה מדי לאתי? והאחראית, למה גם היא צריכה לחטוף?"
"מגיע להן! מושחתות!"
אבנר ידע להטיל אימה גם על בני משפחתו.
בוקר אחד הגיעה אלי דפי אחותו. היא נכנסה בשפעת תלתליה המחומצנים ואצבעותיה הנוצצות מטבעות אינספור.
"אבנר לא כאן, הוא בעבודה." אמרתי, מופתעת מבואה בשעה בלתי שגרתית זו.
"אני יודעת. לכן באתי".
" הרמתי גבות והרתחתי מים לקפה.
"רציתי לבקש ממך... דורי, הבן שלי, צריך גשר לשיניים, זה נורא יקר... אבל מוכרחים לעשות את זה עכשיו... תוכלי להלוות לי קצת כסף?" "כמובן", אמרתי בלי היסוס. דפי ובעלה היו מחוסרי עבודה זה חודשים. "אבל אל תגידי לאבנר מילה על כך. הוא נורא כועס עלינו... הוא תמיד מאשים אותנו במצב, טוען שאני בזבזנית, שאנחנו לא מספיק מתאמצים למצוא עבודה, את יודעת..."
ידעתי היטב. בכל פעם שהתכנסנו למפגש משפחתי, נהג אבנר להצליף בזוג המבויש מילים עולבות.
"אין כזה דבר - 'אין עבודה'!" הרעים בקולו על יוסי גיסו. "מי שרוצה לעבוד - עובד! יש עבודה בבנייה, בקטיף, אפילו לאסוף זבל עדיף מאשר לשבת בבית ולקבל דמי אבטלה!"
כאשר אבנר היה פותח את פיו - היו כולם נאלמים דום. איש לא העז לחלוק על דבריו או להשתיקו.
"אסור שאבנר ידע על כך", התחננה דפי.
"כמובן", הבטחתי לה והנחתי בידיה חלק מהסכום שביקשה. "תבואי מחר, אוציא כסף מהבנק ואביא לך עוד". היא החליקה ליפסטיק כתום על לחיי, הניפה ידה לשלום תוך שקשוק צמידיה הצבעוניים והזכירה שוב: "לא לגלות לאבנר כלום!"
מצוקתי גברה. כלפי חוץ המשכתי את חיי כרגיל, אבל כל הזמן חשבתי איך אוכל להיחלץ מהקשר בלי לפגוע בו, בלי להיפגע.
שנתיים חלפו, החליקו להן בעורמה, בלי שאשים לב, כאשר ערב אחד נכנס אבנר לדירה והכריז בעליזות: "יש לנו בית!"
"מה?"
"קניתי לנו בית"
"מאיפה הכסף?", התחלחלתי.
"לקחתי משכנתא"
"ואיך תשלם אותה?"
"שנינו עובדים"
"מה זאת אומרת שנינו עובדים? מאין לך שאני רוצה לקנות איתך בית? איך אתה לא משתף אותי? אפוא קנית בכלל? אני לא מבינה כלום!"
כעסתי.
"אני אראה לך. מקום מקסים ובטח שאת רוצה בית משלך!"
הוא לקח אותי לשכונה מרוחקת של העיר. נרתעתי למראה עליבות הבתים. אחר נכנסנו דרך מבוא אפל ומצחין ועלינו עד לקומה השלישית.
"אין מעלית, לעזאזל?" "לא צריך מעלית, זה ספורט מצוין, את עוד תודי לי".
הוא הוציא מכיסו מפתח ופתח את דלת הדירה. "שלושה חדרים!"
קרא בהתלהבות ועשה לי סיור בשלוש הקופסאות האפלות שקירותיהן ירקרקים.
"גועל נפש!" סיננתי. "זאת התודה שלך?!" כעס גאה בעיניו.
"אתה קנית את זה בשבילך, לא בשבילי! אם היית קונה בשבילי, היה עליך להתייעץ איתי". יצאתי החוצה למכונית. טיפסנו לדירתנו השכורה בשקט כבד.
ישבתי על הספה ואמרתי בהחלטיות: "זה הזמן להיפרד.
"את לא הולכת לשום מקום אחר", קבע.
