איני מכיר את יונתן אוריך (לא זכור לי ששוחחנו אי-פעם. אולי לא זיהיתיו). ידוע לי כי היה דמות מרכזית במסע הבחירות של
בנימין נתניהו, שלא היה מאוס ומכוער ממנו בתולדות המדינה. איני יודע כמה זה הוא, וכמה אחרים. אני מאמין, זו רק הערכה, כי פעילותו מול ביתו של עד המדינה
שלמה פילבר נועדה להטרידו ועקב כך לגרום גם לשיבוש הליכי משפט.
בכל זאת אילו הייתי במקום המשטרה לא הייתי קורא לו לחקירה אילו ידעתי כי מדובר במעשה חד-פעמי. לפי הכלל היהודי ש"אין מענישין אלא אם כן מזהירין". כאמור, זאת בהנחה שמדובר במעשה חד-פעמי.
לגופו של עניין אני מכיר בזכות להפגין מול ביתם של אנשים העוסקים בעסקי ציבור. עסקי ציבור במובן הרחב ביותר. בוודאי מול הבית של ביבי או ד"ר
אביחי מנדלבליט. הזכות הזאת יציבה. עם זאת יש לי רתיעה מפני שימוש בה. היא בעיניי קצת כמו נרות חנוכה. "לראותם בלבד". האתר להפגנה הוא בכיכר העיר או מול משרדו של איש הציבור.
כעיתונאי נכחתי פעמיים בהפגנות מול ביתו של מנדלבליט. אפשר שאחזור. חשוב לחוות זאת. בערך על-פי אותו היגיון (ולא באותה רמת חשיבות) שנכחתי פעמים רבות לאורך הגדר בעזה כאשר הפלשתינים התפרעו וניסו לחדור לישראל. מהות התפקיד העיתונאי היא לראות אירוע מתוח באורח בלתי אמצעי.
אחזור לאוריך: אני משוכנע כי הנייד שלו יכול להאיר הרבה פינות חשוכות במסע הבחירות של ביבי. אבל זה אינו עניין כה חשוב, שמוצדק לחדור אליו גם בנושאים שאינם נשוא החקירה, כלומר נושאים שאין להם דבר עם ההפגנה מול ביתו של עד המדינה פילבר.
ראוי לה לפרשה זו שתיעלם גם בימים בהם אנו שומעים התבטאויות חמורות ומאוסות נגד שלטון החוק, שארדן גלעד נותן להן ביטוי בפסול ומסיט אך מתון יחסית, ו
אמיר אוחנה הוא סכנה פרועה לדמוקרטיה.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
