איש צדיק בדורותיו

הָבָה נִמְצָא הָאִישׁ הַצַּדִּיק בְּדוֹרוֹתֵינוּ
אֵין לַחֲדוֹל הִמַּצְאוּתוֹ חִיּוּנִית לְכֻלָּנוּ
הוּא נִמְצָא בְּקִרְבֵנוּ וּמְקוֹמוֹ לֹא נוֹדַע
וְקוֹלוֹ לֹא נִשְׁמַע מְחָשָׁשׁ פֶּן לוֹ יְבֻלַּע

וְעַל הָאָרֶץ נֶאֱמַר היא אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֵיהָ
אָדָם הִשְׁחִיתָהּ וְשׁוּב לֹא יָכוֹל בִּלְעָדֶיהָ
אַחֲרֵי הַמַּבּוּל הָאָדָם מֵהֵר לָשׁוּב לְסוּרוֹ
אָבָל הַפַּעַם גָּם לֹא נִמְצָא צַדִּיק בְּדוֹרוֹ

קַיָּם חָשָׁש שֶּאִם לֹא נֵטִיב לָלֶכֶת יָשָׁר
נָבִיא עָלֵינוּ סוּג שֶׁל מַבּוּל שֶׁבּוֹ נִתְבַשֵּׂר
לֹא בִּכְדִּי שָׁבִים לִקְרוֹא פָּרָשָׁה פָּרָשָׁה
לִזְכּוֹר שֶׁבְּשַׁחֲתֵנוּ שׁוּב הָאֵל לֹא יֶחֱשֶׁה

עַל כֵּן הִתְרוּ בָּנוּ נְבִיאֵינוּ שֶׁנֶּיַשֵּׁר דֶּרֶךְ
וְשֶׁלֹּא נַשְׁחִית שׁוּב וּלְתַאֲווֹת לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ
נָשׁוּב אֶל מְקוֹר מַחְצַבְתֶנוּ וּבְלֵב תָּמִים
כִּי לֵב הָאָדָם גָּלוּי וְגָם יָדוּע לַמֶּרוֹמִים
זכר צדיק לברכה

עקר מעשיהם הטובים של צדיקים מְסֻפָּרִים וְסִפּוּרָם יוצר גם את תדמיתם שמלוה אותם עד יומם האחרון, לא רק זה אלא שמוסיפים בני אדם להזכירם אחרי מותם ביראה ובכבוד, על זה אמרו חכמינו "אחרי מות, צַדִּיקִים אֱמוֹר". כלומר בבואנו להזכיר צדיק מיד עולים וצפים מעשיו ופועלו בחייו, כאילו הצדיק חי וקים בקרבנו עדין. והרי בספר דברים שם משה אמר דברו האחרון לפני ותו והביא בפני העם את ספור היציאה מעבדות לחרות ממצרים עד הגעת בני ישראל לירדן ירחו הוא גבולה המזרחי של ארץ ישראל, שה' הבטיח אותה לעמו ישראל. הסיפור על משה לא נשמע כספור אגדה על אדם שלא היה חי וקים, הוא להפך הוא נשמע כחי וקים עדין בתוכנו ומשה מדבר אלינו ומעשיו ופועלו השאירו חותמם על עלינו ועל האנושות כֻּלָּה. הלא הקב"ה ברא את העולם ושם אדם בתוכו לחיות חיי נצח, מה עשה אדם חטא הוא תחילה וצאצאיו אחריו חטאו עד עשרה דורות, לאחר מכן שִׁיחֵת העם דרכו ומעשיו עד שגרם שהקב"ה יצטער על שברא את האדם, וגרם לכך שאלוהים גמר אֹמֶר להחזיר את הארץ כֻּלָּהּ לתוהו ובוהו כפי שהתה בְּבֶרֵאשִׁית בטרם בראה ועשה סדר בה. זה שקרה גם אחרי יציאת העם ממצרים, העם חזר לסורו וחטא בחטא העגל. ישראל שוב הכעיס את אלוהים באמרו למשה שהיה עלהר סיני בדברו עם האלוהים: לך רד כי שחת עמך (שמות לב/ז) השחיתות והחמס והגזל הביאו את האדם שברא אלוהים לשפל. ותקופות השפל היו ארוכות מתקופות ההתעלות. זה קבל ביטוי בעשרת הדורות שנזכרו עד נח כלומר מִיַרְדְּ שֶׁסִמֵּל ירידת המוסר ולאחר מכן מתושלח, שהאריך שנים, ללמדך כי השפל והרע נמשך יותר מהטוב. רק הודות לברית שכרת ה' עם כל-בשר אשר על-הארץ (ט/יז) העולם הוסיף להתקים אחרי המבול. אך הָרֹעַ שעשה האדם גם הרעה הוסיפו להתקים ובסוף פרשת בראשית נאמר: וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. (ו/ה) וַיִּנָחֶם הקב"ה, כלומר התחרט על שברא את האדם, שבגלל מעלליו עומדים למות כל חי וכל חיה אתו. אלא שהקב"ה למד אותנו משמעות הרחמנות, אחרי שבחמתו הביא מבול על הארץ להמית כל החי. אך מִשֶּׁשָכְכָה חמתו: ויאמר ה' אל לבו לא אֹסִף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אֹסִף עוד להכות את-כל-חי כאשר עשיתי. עֹד כָּל יְמֵי הארץ זֶרַע וקָצִיר, קֹר וָחֹם. קַיִץ וָחֹרֶף. וְיוֹם וָלַיְלָה לא יִשְבֹתוּ. (ח/כא,כב) אך גם נטל מאדם את אשר הבטיח לו- כאדם הראשון ואמר לו מעתה: בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב. (בראשית ג/יט) ולא יחזור המצב של טול ואכול באין דאגה. מעתה על האדם בזכת אפיו יאכל לחם וחיה במסגרת מסודרת בעבודה במנוחה ובמעשיו.

ויברך אלוהים את נח ואת בניו

אחרי המבול בצאת נח מהתיבה הוא וכל אשר היה עמו, ברך הקב"ה את נח ואת בניו באמרו להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ועל הרמשים ועל הדגה. אלא שזה צריך להעשות לפי כללים שקבע הקב"ה לנח ולבניו בטרם ניתנה תורה, שקבלו בטוי בקיום שבע מצוות כפי שמנה אותם הכתוב הן "שבע מצוות בני נח" 1. אסור עבודת אלילים. 2. אסור גלוי עריות. 3. אסור שפיכות דמים. 4. איסור איבר מן החי. 5. אסור ברכת השם (בלשון סגי נהור אסור קללת..) 6. אסור גזל, 7. לשים דַּיָּנִים לשפוט בין אדם לחברו. חשוב מאוד בימינו לראות עד כמה חשובה בעיני אלוהים החק והשפיטה ומינוי דינים לשפוט את העם. אם נתרכז בתפקיד הַדַּיָּנִים נמצא כי אלה צריכים להיות מנותקים מכל השפעה, ולעתים צריכים לשפוט ולפסוק דין, בניגוד לנטיתם לבם הפרטית, ורק הדין והמשפט צריך להיות נגד עיניהם, כידוע האדם אצל עצמו יותר מאצל זולתו, וכאן הוא נדרש לשפוט משפט צדק אף אם לעצמו היה רוצה אחרת והאמירה: ויברך אלוהים את נח ואת בניו (ט/א) רק אם ילכו עם האלוהים ולא יפרו חוקיו ומשפטיו. יחד עם זה כפי שנוכחנו לדעת מן הכתוב - בין השורות כי אלוהים הכיר את חולשתו של האדם, לכן צוהו בכל פעם כשיש פיתוי להפרת בריתו של האלוהים לזכור את האמור: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. רש"י אומר השחיתות שהאדם עשה אִכְזְבָה את הקב"ה. ומדגים זאת בחטא "גילוי עריות" ולזנות אחר עבודת אלילים שפשתה לפני המבול בארץ שנאמר: וַתִּשָּחֵת הארץ לפני האלוהים. . . . כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ (ו/'א,יב) רש"י נהג לפרש עם אסמכתא מהפסוק עצמו מן המלה הכתובה בפסוק: ויאמר אלוהים לנח קץ "כל בשר" בא לפני.(ט/יג) כלומר קץ האדם מכאן אומר: "תאות"בשרים",ומכאן מגדיר זאת כגילוי עריות ומעשי זנות, אשר הביאו הקץ על האנושות ולא רק אלוהים, אלא גם מעשה האדם גזר את גורל האנושות.

המאמין קל לו לקים כל מצוה קלה כקשה

בְּדַבֵּר אלוהים אל נח שראה בו צדיק הדור, נִכַּר מבין השורות כי הקב"ה גמר אֹמֶר לשים קץ לעולם שנאמר: אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, נראה הקב"ה מבין הַשִּׁטִּין כי לא שלם עם המעשה שגמר אֹמֶר לעשותו, לכן מצא את נח שבעצם איננו שונה מבני דורו, ברם רצונו של אלוהים לקים את העולם אולחדש קיומו ולא רצה את אשר גזר באמרו: " אמחה את האדם אשר בראתי..." נראה הקב"ה חס על יצירתו חס על האדם ועל החי ונמלך בדעתו ובחר בנח שהוא יוסיף לקים את הבריאה. באמרו לו: עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התיבה ...(ו/יד) זו תבת נח שמסמלת כי אלוהים נמלך בדעתו. זה אמור ללמדנו כי על האדם לא ללכת אחר כעסו וחמתו, עליו לחכות עד שתשוך חמתו. זה קורה יום יום בין בני אדם, קורה שאדם מרב כעסו מבקש "לטרוף" את זולתו הפוגע בו, ואינו לא נוהג כפי שנהג אלוהים כמספר בפרשת נח,. כאשר שככה חמתו חזר בו, כאומר לעצמו האם בגלל כעסי אמחה את אשר יצרתי בעצמי. נשוה זאת אל התיבה שֶׁנֹחַ בנה ואילו האנשים שראו אותו בונה אותה לא מהרו להכנס לתיבה גם בתום בניתה מדוע ? כי היו חלשי אמונה. לא האמינו במה שעתיד להתרחש. מכאן רק המאמין ומקים מצוה אף אם נראית לא סבירה נִצַּל למאמין קל לקים כל מצוה קלה כקשה. לכן תמהו חז"ל: בני דור נח רואים את אשר עושה ואינם נדחקים לתיבה להנצל? אכן כי לא האמינו בכוחו של האלוהים. על האגדה הקב"ה הקיף את התבה בְּדֻבִּים ואריות שטרפו האנשים שנסו להכנס לתיבה. גם נח התמהמה להכנס לתבה עד שדחקוהו המים להכנס, כי הוא היה עצמו קְטַן אמונה למרות שכנה אותו הכתוב איש צדיק בדורותיו. אך הפרוש התמוך בנח היא חכמתו, כי בהתמהמהותו הסיח דעתם של האנשים ולא נדחקו להכנס לתיבה.

מַעֲשֶינוּ וְדֶרֶךְ הִתְנַהְגּוּתֶנוּ הֵם קוֹבְעִים אֶת אֹרַח חַיֵּינוּ
זֶה הוּכַח עוֹד מִבְּרֵאשִׁית עַד שֶבָא נֹחַ הַתֵּבָה לְהַשִּׁיט
וּבָא אָז הַמַּבוּל וְלֹא הוֹעִיל וְהָאָדָם שַׁב לְסוּרוּ וְהִפְלִיל
זֶה גַּלְגָּל שֶׁמֶסוֹבְבתוֹ הָרוּחַ עוֹד אָז בעת הַמַּבּוּל בִּימֵי נֹחַ

אַף עַל פִי כֵן תִּתַּם הַיְּגִיעָה וְאַף בֹּא יָבוֹאוּ יְמֵי רְגִיעָה
בְּמִגּוּר רֶשַׁע אֵינֶנּוּ עָם בָדָד וְנֵשֵׁב בְּקֶרֶב עַמֵּי תֶּבֶל יַחַד
וְכֹל הַרוֹקֵם מְזִמָּה יְשַלֵם עַל מַעֲלָלָיו וַהֲבָלָיו שֶׁחוֹלֵם
וְהָרֶוַח וְהָהַצָּלָה יִהְיוּ בַּזְמָן בְּסִימָן בְּרִית הַקֶּשֶת בְּעָנָן
זוֹ הָעֵת לְהַעֲלוֹת זֶכֶר לוֹחֵם רָם שֶׁבֶּן עַוְלָה בוֹ פָּגַע

אָכֵן זֶה נָכוֹן לָשׁוּב וּלְהַזְכִיר הַמְּאוֹרַע אֲשֶׁר בְּתוֹלְדּוֹת עַמֶּנוּ בָּעֲבָר קָרָה וְאֵרַע
קַם חֶלְאַת אָדָם רָשָׁע נִתְעַב פֶגַע רַָע וְרָצַח מַצְבִיא מַנְהִיג אִישׁ דָגוּל נוֹדַע
עֲלֶינוּ לְהַתְרִיעַ וּבְקוֹל רָם לְהַשְמִיעַ אַזְהָרָה פֶּן רוֹצֵחַ תוֹרָן נִתְעַב שׁוּב יוֹפִיע
וְיָשִׂים אֶת עַצְמוֹ לוֹחֵם צֶדֶק מַתְרִיעַ וּכְמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד שֶׁבָּא לִגְאוֹל וּלְהוֹשִׁיעַ
אֶת זֹאת נִזְכּוֹר וְאַל נִשְׁכַּח אֶת רָבִין הַמַּנְהִיג שֶׁנִרְצַח
וּכְמוֹ עֲמָלֵק שֵׁם רוֹצְחוֹ מִסֶּפֶר הָחַיִּים יִמַּח וְּנַׁשֵּנֵן שׁוּב וָשׁוּב לְהַסָתָה בַּל נַאֲזִין כִּי דִּבְרֵי מְשִׁיחֵי הַשֶּׁקֶר הָרֶצַח הַבָּא מֵזִין אַל יְפַתּוּנוּ חַטָּאִים בְּמֶתֶק שְׂפָתַַיִם בְּפָסְקָם זֶה הַדִּין