ח"כ אברהם פורז תאר את התמיכה הגדולה לה זוכה "קדימה" בסקרים אל מול היעלמותה האפשרית של "שינוי" מהמפה הפוליטית כ"פסיכוזה המונית". קשה למצוא המחשה טובה יותר לפתגם: "כל הפוסל – במומו פוסל". פורז מבין היטב פסיכוזה המונית מהי. הוא וחבריו למפלגת שינוי הצליחו להעצים את החרדה מחרדים לממדים מבהילים והופתעו בעצמם כאשר הפכו להיות המפלגה השלישית בגודלה בכנסת ה- 16.
להצלחתה האדירה של שינוי היו צדדים שליליים וחיוביים. מפלגת-נגד זו שהתקיימה על הסתה מיצבה את עצמה במרכז המפה הפוליטית ועובדה זו היה בה כדי לערער את היציבות בחברה הישראלית המורכבת וטעונת המתחים. התגובה הצפויה לפסיכוזה ההמונית שיצרה מפלגת האשכנזים החילוניים הייתה עלולה להיות התגבשות והתגברות הכוחות הסקטוריאליים בקבוצות האחרות המרכיבות את החברה בישראל וערעור המרקם החברתי הרגיש.
למזלנו, תסריט זה לא התרחש מסיבות שונות וביניהן: העובדה שהמדיניות הכלכלית האגרסיבית של נתניהו (בתמיכה ושותפות פעילה של שינוי) הפכה להיות הבעיה העיקרית של כל הסקטורים המייצגים אוכלוסיות חלשות כמו ש"ס, יהדות התורה והמפלגות הערביות וכן שתוכנית ההינתקות גייסה את כל כוחות ההתנגדות מהמגזר הדתי-לאומי. שינוי ישבה עם המפד"ל בממשלה ועם יהדות התורה בקואליציה והותירה את ש"ס כיעד העיקרי לתעמולתה. הציבור הרחב ואפילו רבים ממצביעי שינוי חשו חוסר נוחות מסוימת מהעובדה שמה שהחל בהפחדה מכפיה דתית והשתלטות חרדית השתמע בסופו של דבר כתעמולה נגד ציבור מזרחי דתי ומסורתי. שינוי תרמה תרומה משמעותית (יחד עם מדיניות נתניהו) להתחזקותה של ש"ס וחה"כ אלי ישי איננו חושך ממנה את רחשי תודתו.
להצלחתה של שינוי היו גם צדדים חיוביים: הגרעין האנטי-דתי הקשה עבר ממרצ לשינוי. אומנם בפוליטיקה חשוב הכוח אבל לצד היחלשותה הביאה הקריסטליזציה של מרצ לנוף הפוליטי הישראלי מפלגה אידיאולוגית המדגישה ערכים ומסרים בסגנון פחות אגרסיבי ובניסוחים חיוביים. לויכוח לגופן של השקפות ועמדות ולא מתוך פסילה מוחלטת ודה לגיטימציה של האחרים ישנה תרומה משמעותית לתרבות הפוליטית שלנו ועל כך יש לברך. תוצאה חשובה לא פחות להצלחתה של שינוי בבחירות הקודמות קשורה בתובנות חדשות ההולכות ומתעוררות בציבור הדתי והחרדי בכל מה שנוגע לפוליטיקה ודת.
בחלקים מהציבור החרדי והדתי חדרה ההכרה במגבלות הכוח הפוליטי בתחומי דת ומדינה וביחס בין טובת-הכלל לאינטרסים של הקבוצה. חשוב להדגיש: בציבור החרדי והדתי הרחב ואילו המפלגות המתיימרות לייצג קבוצות אלו פועלות עדיין מכוח התפיסה הישנה. גם פירוק משרד הדתות שהיה "נחלת אבות" של המפלגות הדתיות היה מעשה חיובי שהתקבל בברכה רבה דווקא בקרב ציבור דתי גדול שהעסקנות וחילול ה' הכרוכים בקיומם של השירותים הדתיים היו לו לזרא.
השלב הראשון בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל נבנה על מפלגות אידיאולוגיות. השלב השני – על מפלגות סקטוראליות. ההיסטוריה הקצרה של מפלגת מרכז שמציגה עמדות קיצוניות הגיעה כנראה לסיומה. קיומה במרכז המפה הפוליטית של מפלגת-קצה סיכנה כאמור את המרקם החברתי בישראל. מסתבר שדעת הקהל שואפת למפלגת מרכז אבל כזו שתקהה ניגודים ולא תחדדם, שתיצור מכנה שותף אבל גם תכבד את השונות ואת הצרכים הייחודיים של כל אחת מהקבוצות.
אין לנו מסורת של מסגרת פוליטית רחבה שיכולה לייצג בו זמנית את האינטרסים מעמדות חברתיים-כלכליים שונים ושל קבוצות-זהות שונות. הצהרת הכוונות של מפלגת קדימה קרובה למודל כזה של מפלגת מרכז מחברת אולם עדיין ניצבים לפניה מכשולים רבים בדרך ליישומו. השאלה הגדולה אם אנו עומדים כבר בפני שלב שלישי שבו רוב המסגרות הפוליטיות אינן צבועות בצבע אחד והמפלגות עושות מאמץ להיראות כמה שיותר רבגוניות. התשובה לשאלה זו תלויה בכמה גורמים: עד כמה תפנים הנהגת קדימה את חובתה ליצור מכנה משותף ולשרת, שירות אמיתי, את צורכי הקבוצות השונות? עד כמה יתבטא הדבר בתוכניות הביצוע של הממשלה שתקום לאחר הבחירות?
האם האינטרסים הקבוצתיים של המגזרים השונים יסופקו טוב יותר תחת שלטון מפלגת קדימה והאם הציבור יחוש בפועל בצמצום הפערים? אם התשובות לשאלות אלה יתבררו כחיוביות ניתן יהיה לומר שהיעלמותה של שינוי ממרכז המפה ועלייתה של קדימה מצביעות על התקדמות של ממש בתרבות הפוליטית בישראל: מפוליטיקה של קונפליקטים לסולידאריות חברתית מפסיכוזה המונית לנורמאליות.
