מותו של אבו בכר אל-בגדדי, עם כל חשיבותו, אינו פותר את המשבר המחמיר המאיים על יציבתה של עירק מאז חיסול מאחזי דאעש במדינה – כותב ת'נאסיס קמבניס ב-Foreign Affairs.

חצי מיליון גברים, נשים וילדים סונים מתגוררים במחנות פליטים בעירק. הם מכונים רשמית "משפחות דאעש", למרות שהפקידים העירקיים מאשרים שלרובם לא היה כל קשר עם הארגון. עד שייקבע גורלם – לשחרור או להעמדה לדין – הם מהווים סיכון גובר לביטחון, לממשל ולמשפט ברחבי המדינה ובמיוחד באיזורים שנשלטו בידי דאעש. ככל שיוחזקו במחנות זמן רב יותר, כך יגברו סיכוייו של הארגון לקום לתחייה.

לרוע המזל, לממשלת עירק תמיד יש משהו דחוף יותר לטפל בו. כרגע שוטף את המדינה גל של הפגנות נגד השחיתות ובדרישה להחלפת הממשלה. בשנה שעברה זה היה משבר מים בעיר בצרה, ולפני כן – המאבק נגד דאעש. לבגדד יש מעט תמריץ לטפל בבעיית העקורים, כל עוד היא אינה הופכת למצב חרום.

בזמן הלחימה ומיד אחריה, הפנו ממשלת עירק והמיליציות שלחמו לצידה את לוחמי דאעש ואת העבריינים הפליליים למחנות מעצר שחלקם פעלו בסתר. לדברי קמבניס, אלפים הוצאו להורג באותה עת. "משפחות דאעש" הם מי שנותרו לאחר אותו שלב. הם נמצאים בשטח האפור שבין אזרחים לחשודים, וטיפול הוגן בהם יצריך משאבים ניכרים. בהעדרם של אלו, הם מוחזקים בין שנתיים לחמש במחנות.

חלק מן הפקידים העירקיים רוצים לשחרר את החפים מפשע, כך שניתן יהיה לטפל באנשי דאעש – אבל אין להם את היכולת לקבוע אפילו מי מבין העצורים מהווה סיכון ביטחוני. ואילו רוב הפקידים כלל אינם מעוניינים לעסוק בבעיה; הם ממוקדים בהישארות בשלטון, ואם בכלל הם מדברים על מילוי תפקידי ממשל – הם שמים בראש סדר העדיפויות את קורבנות דאעש. הם לא רוצים לבזבז משאבים על מי שנחשבים לחשודים.

"משפחות דאעש" הם כשליש מכלל 1.5 מיליון העקורים המתגוררים בעירק, רובם במחנות במדבר. במחנות אין מרפאות ובתי ספר, ולדייריהם אין מסמכי זיהוי. טכנית העקורים אינם עצורים, אך בפועל נאסר עליהם לעבוד ולנוע בחופשיות. הם לא הואשמו בדבר, אך איש גם לא אמר שהם חפים מפשע. לטענת ארגוני זכויות אדם, 90% מהם אינם מהווים סיכון כלשהו.

לאחר ביקור באחד המחנות סבור קמבניס, כי נראה שהתוכנית בפועל של ממשלת עירק היא פשוט להשאיר אותם שם. הזנחת "משפחות דאעש" משרתת את האינטרסים הפוליטיים של לפחות מאישי הממשל. גם הוא סבור, כי רוב בני "משפחות דאעש" מהווים לכל היותר סיכון מינימלי – אך המשך אחזקתם בבידוד עלול להפוך אותם לסיכון משמעותי בעתיד. המחנות הדחוסים והמנותקים מן העולם מהווים חממה לאינדוקטרינציה של דאעש. מי שאינם אוהדים את הארגון מצויים בסיכון מצד אוהדיו, וכך נוצרת דינמיקה העלולה להציב איום נוסף על הלגיטימיות של הממשלה בבגדד.

לדעת קמבניס, כדי למנוע סכנה זו צריכים ארה"ב ומדינות מערב אירופה להבהיר, כי הן רואות את "משפחות דאעש" כבעלות עדיפות מבחינות הומניטרית ומאבק בטרור. הכרזה כזו תתן רוח גבית לאישים העירקיים המעוניינים לכל הפחות להקטין את מספר העצורים. המערב גם צריך להקציב כספים כדי לטפל בהם במהירות האפשרית ולהבדיל בין החשודים לאחרים, תוך פיקוח שיבטיח שהכסף לא ינחת בכיסיהם של פקידים מושחתים.

ממשלת עירק זקוקה לעורכי דין, חוקרים ומומחים אחרים שיסייעו לקבוע את מעמדם של העקורים. עם סיוע כספי וטכני של הקהילה הבינלאומית, צריכים העירקים להיות מסוגלים לשחרר את רובם בתוך שנה. בחינה של המקרים בהם יש ראיות לקשר עם דאעש תצריך זמן רב יותר, וכך גם ההתמודדות עם סכנת אלימות בה עלולים העקורים להיתקל כאשר ישובו לבתיהם ושוב ייחשדו כבעלי קשר לדאעש.

רבים מן העקורים איתם שוחח קמבניס טוענים, שהם מופלים לרעה בשל היותם סונים. מה שמעודד הוא, שרובם מבינים שמדובר בבעיה ביטחונית ופוליטית. ככלות הכל, האיזורים בהם יש רוב סוני הם שסבלו יותר מכל מנחת זרועו של דאעש. בכמה מקומות אפשרו תהליכי פיוס נקודתיים את שיבתם של מי שלא היו להם קשרים עם הארגון. עירק זקוקה להליך פיוס מקיף יותר כדי לשמור על יציבותה לטווח הארוך – ולפני כן היא חייבת לסגור את המחנות ולשחרר כמה שיותר מבין יושביהם.