בשנות ה-80 של המאה ה-19 התלבטה ארה"ב בשאלות של חוסר שוויון בחלוקת העושר, הגירה גוברת, שינוי כלכלי ומקומה בעולם. ההיסטוריון והמדינאי האנגלי ג'יימס ברייס, אשר ביקר בה באותה עת, הזהיר, כי הסכנה הגדולה ביותר לארה"ב היא מפני נשיא דמגוגי בעל בסיס תומכים אותנטי, העלול להתפתות ולעבור על החוק.

נשמע מוכר? לא בכדי, כותב ההיסטוריון זוכה פרס פוליצ'ר, ג'ון מיצ'ם, בשבועון טיים. שימועי ההדחה הפומביים, שהחלו אתמול (יום ד', 13.11.19), הם לפיכך מבחן לארה"ב עצמה. עתידה בטווח הקצר ובטווח הארוך תלוי לדעתו בשאלה האם האמריקנים יילכו בעקבות ההיגיון ולא בעקבות הרגש, העובדות ולא הדעות, הראיות ולא הטענות.

העובדות ברורות: הנשיא דונלד טראמפ דרש מאוקראינה מידע שיסייע לו פוליטית תמורת הסיוע הצבאי שאישר הקונגרס להעניק לה. וכל זה קורה כאשר ארה"ב מצויה בעידן של דמגוגיה, מפלגתיות מוקצנת, מלחמה פוליטית של הכל בכל, תקשורת מפלגתית ותרבות ריאליטי המטשטשת את הגבולות בין הבידור לממשל.

אז מה עושים? כהיסטוריון, מיצ'ם מאמין שמבט אל העבר יכול להועיל. דמגוגיה פורחת רק כאשר חלק משמעותי מן הדמו – העם – רוצה לשמוע אותה. היבט טרגי של ההיסטוריה הוא, שכל התקדמות נתקלת בריאקציה. שחרור העבדים הוביל לגזענות לבנה; המאבק בפשיזם הוביל לפגיעה קשה באמריקנים ממוצא יפני; ההתקדמות בזכויות האזרח התרחשה במקביל למקארתיזם ולתיאוריות קונספירציה של הימין הקיצוני; ואחרי ברק אובמה הגיע דונלד טראמפ. הדרך היחידה להבין את המאבק הזה, היא להבין שזהו מאבק תמידי. כעת מצויה ארה"ב בשלב נוסף שלו, העוסק בעליונות החוקה, טוהר הבחירות ואולי הדחה של הנשיא.

בוועידה שאישרה את החוקה הבהיר ג'ורג' מייסון, כי איש לא יהיה מעל החוק בארה"ב. המשימה להבטיח זאת מצויה בידי הציבור האמריקני, טוען מיצ'ם, כי הפוליטיקאים אינם יכולים לעשות זאת. לכן, הציבור האמריקני כולו עומד כעת למשפט: האם ייכנע לכוחות ההפחדה וההקצנה.

חילוקי דעות הם חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה. החיים האמריקניים מעולם לא היו סיפור אגדה המתחיל ב"היה היה" ונגמר ב"ומאז הם חיו באושר ובעושר". אנדרו ג'ונסון שרד הדחה בזכות קול אחד; התמיכה בריצ'רד ניקסון נמשכה כמעט עד הרגע בו התפטר; ג'ו מק'ארתי נהנה מ-34% תמיכה גם בעת נפילתו.

החדשות הטובות הן, שאין לאבד תקווה. "הציבור שוגה לעיתים קרובות, אבל עם הזמן והעובדות – הוא מתקן את שגיאותיו", אמר הנשיא הארי טרומן. זה לא עניין פוליטי; זוהי האמת שמלמדת ההיסטוריה האמריקנית. האמריקנים מכבדים משחררים, לא כובשים; הם רוצים לשפר את מדינתם ולהפיץ ברחבי העולם את ערכי החרות. מובן, שבזמן של עימות סוער, מי שסבורים שהצד השני קיצוני – סבורים שהפוליטיקה היא מלחמה מתמדת ואינם רואים סיכוי לפשרה. אבל ארה"ב הייתה במיטבה כאשר ידעה לדחות רגשות כאלו. בפרפראזה על דבריה של הגברת הראשונה אלינור רוזוולט: אל תתנו לרשת כבלים או לציוץ בטוויטר להכתיב לכם מה לחשוב.

החוכמה באה בדרך כלל מחילופים חופשיים של רעיונות ומהכרה בכך שייתכן שאני טועה והצד השני צודק. למרבה הצער, יש מי שדוחים את עמדת הצד השני בלא כל קשר לנושא שבדיון. ייתכן כמובן שתגיע למסקנה שאתה צודק והצד השני טועה – אבל לכל הפחות תקדיש רגע כדי לחשוב ולהגיע בטוח בכך.

ההיסטוריה בהחלט יכולה להוכיח את הנכונות של מה שאנחנו חושבים בזמן אמת. אנו עשויים להאמין בכנות בזמן אמת שהעד או התמליל באמת אומרים לנו משהו מסוים, להאמין שהאירועים הם כפי שנראה לנו, להאמין שעלינו לשנות את דעתנו הקודמת. זו הסיבה לכך ש"שימוע" קרוי "שימוע"; כדאי מאוד לזכור זאת בשבועות ובחודשים הבאים, מציע מיצ'ם.

אחד הפרקים בספרו של ברייס על ארה"ב קרוי "מדוע אישים דגולים לא נבחרים לנשיא". הוא כתב בעידן של שפל בנשיאות של ארה"ב – העידן של רתפורד הייז, ג'יימס גרפילד, צ'סטר ארתור, גרובר קליבלנד ובנג'מין הריסון. המאה ה-20 נתנה לארה"ב את תיאודור רוזוולט, פרנקלין דלאנו רוזוולט, הארי טרומן, דווייט אייזנהאואר ורונלד רייגן. "אנחנו העם" – המילים הפותחות של החוקה – מצליח לקבל החלטות טובות וחשובות. כעת העם ניצב שוב בפני מבחן.