מכתב פתוח

כבוד ידידי הרב חיים דרוקמן,

אנחנו מכירים שנים הרבה. למן הימים בהם היית קומונר נלבב בבני עקיבא, ואני בן הסניף הסמוך בבני ברק, מדריך, ימי ערב המדינה וימי ראשיתה, ואתה ואני ראינו את יום השישי אחר-הצהריים בו קם בארץ ישראל העם היהודי. היית חיימק'ה, אני הייתי איצ'ה, או איצה מאייער. חברים. אני זוכר אותך עושה ימים ולילות בחינוך לערכי תורה ועבודה ופורש בשעה לא שעה להשלים לימודיך התיכוניים במאמץ עילאי. לימים, אני זוכר הקצית עצמך ללימוד תורה בישיבה של הרב קוק בירושלים, היית משומעי לקחו של הנזיר, אבל ביותר היית תלמידו החביב של רב צבי יהודה נוחו עדן, ממנו ינקת תורתו ותורת אביו הרוא"ה זצ"ל, אתה וחבורה של תלמידים שפעמי גאולת התורה ופעמי גאולת ישראל בארצו הדהדו יחדיו בכל ישותכם.

עדיין היית חיימ'קה, ועדיין פינית עצמך לחינוך תנועתי. אני זוכר שאירחתי אותך בביתי, בית ארעי בלונדון שם הייתי שליח התנועה הצעירה, ומנכ"ל בח"ד, ברית חלוצים דתיים. ואתה באת עם כמה וכמה מדריכים ומדריכות מן הארץ להרביץ תורה ותורת ארץ ישראל במחנות הקיץ ובסמינריונים התורניים. היינו ידידים של תורה ועבודה, של עלייה לארץ, של התיישבות בתלמים שעל הגבולות.

החינוך, החינוך, הייתה משאת נפשך הגדולה. הקימות את הישיבה בה אתה רבם של צעירים שלא ייספרו מרוב, ובה הערית לתוך החבורות הלומדות מרוחה הגדולה של האמונה בצור ישראל - אם מותר לזכור כינוי שבמגילת העצמאות - ובהבטחה שהבטיח לאברהם ולצאצאיו ולצאצאי צאצאיו עד הנה, עד אלינו, עד אליך, עד אל תלמידיך. עכשיו כבר היית כבוד הרב, עכשיו כבר איש לא העז לקרא לך חיימק'ה. גם אני לא.

כשכיהנתי כשגריר ישראל בבלגיה, שוב "נפגשנו" כשאתה עומד בראש בית דין לגיור, רב במדרגה בין לאומית, מקרב לבבות, חותר לפתוח על-פי חומר ההקפדה על הדין ועל ההלכה ועל האנושיות פתח שננעל על מי שבא בכל נפשו להסתפח למחלת ה'. ירדת לעומק הגורל האישי. הייתה בך תעוזת הפסיקה. היית כבוד הרב דרוקמן הרבני הארץ ישראלי, ראש הישיבה, מחנכם של ישראל. העובדה שכיהנת גם כאחד מחברי הכנסת של התנועה, לא הייתה מאירה יותר מעצם רבנותך, מעצם התמסרותך ארוכת השנים לחינוך צעירי הדור, מעצם מעורבותך הברוכה בגורל יהודי הגלויות.

מפני שאני מכיר אותך, מפני שאתה בעיניי גם חיימק'ה מימים ימימה וגם כבוד הרבני הדגול של ארץ ישראל, מפני שאני ידיד, מפני שגם בשעה של צמתים בהם חלקנו לא חלקנו לעולם אלא בנועם הליכות, בכבוד הדדי, בהכרת הערך של דעות מגוונות, אני פונה אליך, כותב לך אישית ידידי היקר, הנח למלחמות המתנהלות גם בלעדיך.

אני יודע בך, מניח כי אני יודע, כי בוערת בך החרדה שמא חילופי שלטון עלולים לסכן את ארץ ישראל על-פי גודל כמיהתך, על-פי עוצם התמסרותך לשלימותה, ולא הפוליטיקה מאיצה בך להיענות למבקשים תמיכתך לכבוד עניינם, אלא העניין עצמו, היקר לליבך. ארץ ישראל. אבל איזו ארץ ישראל חיימק'ה - כבוד הר חיים דרוקמן, ארץ ישראל שיש בו שופטים ושוטרים ואבות בתי דין שאין להם אלא יראת ה' ויראת המשפט ויראת האמת ושפטו את העם בכל עת. הלא כן? הלא זה סוד קיומה של ארץ ישראל על-פי נביאינו.

"ארץ ישאל בלי תורה היא כגוף בלי נשמה", שרנו בנעורינו בבני עקיבא, אתה, אני, הנוער הקרוי היום בני הציונות הדתית, נאמני תורת ישראל ועבודת ה' בארץ וביישוביה ובישובה, ארץ ישראל בלא משפט, גם היא גוף בלא נשמה. יש לך על השופטים, קום תבע "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה" אבל למען ה', לא ניתוץ, לא יציאה אל הרחובות ומי יודע מה עלול הרחוב לעשות כשנותנים בידו מערכה כגון תיקון המשפט בכיכר.

כבוד ידידי היקר, אל לך, ארץ ישראל שאתה רוצה בה רוצה אותך בראש הישיבה. ממקומך, כבוד הרב חיים דרוקמן, ממקומך שלך.

שלך באהבת חבר יצחק מאיר.