נכון לכתיבת שורות אלו, בנימין נתניהו מגלה נאמנות מפתיעה לבלוק הימין ומסרב להיכנס בלעדיו לממשלת אחדות. ייתכן כמובן שזהו רק תירוץ לסיבות האמיתיות בעטיין נתניהו מתעקש לכהן ראשון כראש הממשלה; כפי שכתבנו השבוע, ייתכן מאוד שהוא רוצה להבטיח שמשפטו יתנהל בפני הרכב בבית המשפט המחוזי בירושלים ולא בפני דן יחיד בבית המשפט המחוזי בתל אביב. אך מכל מקום, במבחן התוצאה, נתניהו אמר לבני גנץ: הליכוד זה אומר גם החרדים, הבית היהודי והימין החדש.

גם גוש הימין מגלה נאמנות דומה ומסרב להמליץ על גנץ לראשות הממשלה. אך לפחות פה ושם נשמעים קולות השואלים, האם יש להמשיך עד אין קץ בדבקות בנתניהו. חגי סגל, העורך הראשי של מקור ראשון ועיתונאי בעל חשיבה מקורית, כתב במפורש בשבוע שעבר: עם כל הצער שבדבר, מחנה הימין צריך להיפרד מנתניהו. אחרת, הזהיר סגל, הוא ישלם מחיר כבד מאוד של אובדן השלטון.

אני מציע לראות את ההתלבטות הזאת כחלק מתופעה רחבה יותר העוברת על הציונות הדתית בשנים האחרונות: דבקות-יתר ברבנים. מה שאפיין עד לאחרונה את הציבור החרדי, הופך לנחלת חוגים מתרחבים בציבור הדתי-לאומי, או ליתר דיוק – החרדי-לאומי (חרד"לי). נתניהו כידוע רחוק מאוד מלהיות רב, אך יש דמיון בין ההתגייסות העיוורת לטובתו לבין אותה הליכה אחרי רבנים: ויתור על שיקול דעת עצמאי ועל חשיבה ביקורתית, והטלת האחריות על מי שאין זה תפקידו (רבנים) או ששוב אינו ראוי לכך (נתניהו).

בעלון השבת "עולם קטן", המיועד לבני נוער, מופיעה פינה קבועה בשם "שו"ת סלולרי". בהערת אגב, אני חושב שמדובר בתופעה פסולה ואך מזיקה, הגורמת לזילות של ההלכה. מסרונים מתאימים לכל היותר לשאלה מה צריך לברך על אננס, לא לשאלות המורכבות שלעיתים קרובות מוצגות שם. פסיקת הלכה מחייבת שיקול דעת, בדיקת מקורות והיכרות עם השואל והנסיבות – כל מה שמסרון אינו מסוגל לתת.

נחזור לגופם של דברים. התשובות לשאלות במדור הזה ניתנות בידי הרב שלמה אבינר (ראש ישיבת "עטרת ירושלים") והרב שמואל אליהו (הרב הראשי של צפת). לצד שאלות הלכתיות ואמוניות, הוצגו לשניים בשלושת החודשים השאלות הבאות: מה לעשות עם חבר שיש לו נטיות אובדניות? האם יש לשלוח נשים לבדיקה ספציפית לסרטן השד? האם יש חשיבות לשמות הצדדים בשידוכים? האם מותר ללכת יחף? מה צריך לעשות מבחינה בריאותית כדי להאריך ימים? כיצד לנהוג אם המתעללת בילדיה? האם לכהן מותר לבצע החייאה? מה המשמעות של שועלים שנראו ליד שערי חולדה בירושלים? האם יש ממש בריפוי על-ידי תדרים? האם מותר ללכת בראש זקוף ברובע המוסלמי? מהו תפקידו של הנוער בעת פיגועים?

עצם הצגת השאלות מצביעה על ליקוי מאורות חמור. רב אינו האדם שאותו יש לשאול בנושאי בריאות והוא אינו סמכות בנוגע לעבירות פליליות. כהן החושש לבצע החייאה הוא פושע מבחינה הלכתית וחוקית. מי שמוטרד משועלים בירושלים, מצוי בעולם הזוי. עוד יותר מטרידה העובדה, שהרב אבינר והרב אליהו ענו לרוב השאלות הללו לגופן. לעיתים הם המליצו לפנות לאנשי מקצוע, אך היו גם תשובות שנראו פחות סבירות. והעיקר: הם לא אמרו לאיש "זאת לא שאלה בשבילנו".

אם בציבור החילוני יש משפטיזציה, בציבור הדתי-לאומי יש רבניזציה. רבנים נשאלים על הכל ועונים על הכל, גם כאשר אין להם שום ידע בנושא, וגם כאשר התשובות עלולות לגרום לתוצאות קשות. וכאשר מתרגלים – בעיקר בני נוער – להסתכל במבט מעריץ ומשועבד כלפי מעלה, התופעה הזאת עלולה לעבור גם למישורים אחרים. כך אנחנו חוזרים לתלות שפיתח המחנה הדתי-לאומי בנתניהו.

בואו נחשוב רגע בהיגיון. נניח שלא היה כתב אישום נגד נתניהו. הוא כבר בן 70 ומשמש עשר שנים כראש הממשלה. נאחל לו אריכות ימים ובריאות טובה; כמה שנים עוד יכול היה להמשיך בתפקידו? שלוש? חמש? שש? גם המנהיג החזק ביותר עלול להיתקל לפתע בהתנגדות פנימית שתוביל לנפילתו; ראו מה קרה למרגרט תאצ'ר במחצית השנייה של 1990, אחרי 11.5 שנים רצופות בראשות הממשלה. אנגלה מרקל בת ה-65 משמשת כקנצלר גרמניה מאז 2005 וצפויה לפרוש מרצונה בשנה הבאה.

אולי זה יפתיע כמה מחסידיו של נתניהו, אבל הוא לא בן-אלמוות וגם אין לו גישה למעיין הנעורים. בשלב כלשהו הוא יסיים את כהונתו. ואז מה יהיה? האם נשמע קולות בכי ונהי בנוסח הציבור החרדי – "יתומים היינו ואין אב", "מי יתן לנו תמורתו"? במילים אחרות: הימין, ובכללו הציבור הדתי-לאומי, יצטרך מתישהו להסתגל לחיים בלי נתניהו. לפיכך, ההתלבטות הנוכחית היא בסך-הכל משהו שאמור לקרות מתישהו – והוא קורה כעת, אולי מוקדם מכפי שציפו אנשים אלו ואחרים.

יתרה מזאת: ככל שמשהו נמשך יותר זמן, קשה יותר להיגמל ממנו. לא משנה אם מדובר בהרגל מזיק או בהרגל מהנה; זו דרך האדם. במקרה של נתניהו, הזמן גם גורם לכך שהוא מצליח לסלק או לפחות לגמד כל יורש אפשרי, ובכך מהדק עוד יותר את אחיזתו בשלטון. אבל אם לחלקים בימין קשה לחשוב כעת על היום שאחרי נתניהו, תארו לעצמכם מה יקרה בעוד כמה שנים. לכן, לפחות מבחינה זו, מוטב להתנתק כבר כעת – לפני שהפרידה ממנו באמת תיראה בלתי אפשרית.

"בית הקברות מלא באנשים שלא היה להם תחליף" – אמר נפוליאון בונפרטה. לא חסרות לכך דוגמאות בתחום הפוליטי. פרנקלין דלאנו רוזוולט היה הנשיא במשך 12 שנים, הוציא את ארה"ב מהשפל הגדול והוביל אותה לסף הניצחון במלחמת העולם השנייה. מחליפו, הארי טרומן, היה פוליטיקאי אפור וסגן נשיא טרי שאפילו לא ידע על הפצצה האטומית – אבל הוא השתמש בה, הוא סיים את המלחמה, הוא ניצח בקוריאה והוא התמודד מול האיום הסובייטי.

דוד בן-גוריון היה האב המייסד של ישראל והדמות הדומיננטית ביותר בה במשך למעלה מ-15 שנותיה הראשונות. לוי אשכול שבא אחריו היה עסקן מהדור הישן, חסר כריזמה ואף עילג-משהו – אבל הוא ניצח במלחמת ששת הימים. מנחם בגין היה מנהיג עוצמתי, נואם סוחף ואדם מרשים. יצחק שמיר היה חסר תכונות אלו – אבל בתקופתו (כולל ברוטציות) ישראל יצאה מלבנון, הדבירה את האינפלציה ההרסנית והחלה בתהליך שלום עם הפלשתינים.

מובן, שלא תמיד זה כך. במקומו של וינסטון צ'רצ'יל באו קלמנט אטלי ואנתוני אידן, את רונלד רייגן החליף ג'ורג' בוש האב ובמקומם של לוי אשכול ומלחמת ששת הימים קיבלנו את גולדה מאיר ומלחמת יום הכיפורים. אך לכל מנהיג דגול יש גם חולשות, והכי חשוב – לכל מנהיג דגול יש מחליף. אולי הוא לא יהיה כמותו, אולי הוא יהיה כושל, אולי הוא דווקא יעלה עליו. מה שברור הוא, שהכי מסוכן – במיוחד בדמוקרטיה – הוא לחשוב שהכל תלוי באדם אחד, מוכשר ומנוסה ומצליח ככל שיהיה.

כפי שציינתי, בציבור החרדי יש נטייה להעצים עד אין קץ את גדולי הדור, במיוחד לאחר שהם הולכים לעולמם. תמיד מספרים על תחושה נוראה של יתמות, על חיסרון שלא ניתן למלאו, על אובדן שאין לו מחיר. העניין הוא, שזה לא רק שגוי מבחינה עובדתית – זה גם עומד בניגוד לתפישה העקרונית של היהדות. חכמינו קבעו, שאין מצב בו הדור נותר יתום. הם למדו זאת דווקא מפסוק באחד הספרים הפסימיים ביותר בתנ"ך – קהלת. על המילים "וזרח השמש ובא השמש" אומר מדרש רבה:

"ר' ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא אמר: וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש? אלא מה הוא כן? - עד שלא ישקע שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר. יום שמת ר' עקיבא נולד רבי [ר' יהודה הנשיא]... יום שמת רב אדא בר אהבה, נולד רב המנונא בריה בנו]... יום שמת רב המנונא, נולד ר' אבין בריה... יום שמת ר' אבין, נולד אבא הושעיא איש טריא... עד שלא השקיע שִמשהּ של שרה, הזריח שִמשהּ של רבקה... עד שלא השקיע שמשו של משה, הזריח שמשו של יהושע. עד שלא השקיע שמשו של יהושע, הזריח שמשו של עתניאל והוא יעבץ. וכן כולם בכל דור ודור".

הדוגמאות מאלפות מאוד. הן כוללות את אחת מאימהות האומה, את המנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית, את גדולי התנאים – וגם חכמים הרבה פחות ידועים. ור' ברכיה גם מדגיש: "וכן כולם בכל דור ודור". מובן שכאשר מנהיג חשוב או תלמיד חכם גדול הולכים לעולמם, זוהי אבידה – אך היורשים כבר מוכנים ומזומנים. זה מה שקבעו חז"ל.

הציבור הדתי-לאומי הכיר במשך כל הדורות בגדלותם של מנהיגיו הרוחניים – וגם בכך שיש מי שיבוא במקומם. כאשר נפטר הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הגיעו בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, ותלמידיו הרב שאול ישראלי, הרב יצחק אריאלי והרב משה צבי נריה. אחריהם באו עשרות רבנים, מחנכים, ראשי ישיבות, פוסקים ודיינים. לא ציפו מהם להיות הראי"ה קוק, וכל אחד מהם תרם את חלקו ליצירת הציבור המדהים הזה, שהוא חלק חיוני מעמוד השדרה של המדינה והחברה בישראל. אז רק לבנימין נתניהו אין תחליף? נו, באמת.

בהנחה שאנחנו הולכים לבחירות נוספות, הימין מצוי בסכנה אמיתית של אובדן השלטון – לפחות בצורה חלקית, אם לא בצורה מלאה. אם זה יקרה, הרי שבמבט אל האירועים מאז סוף 2018, שישה אנשים ישאו באחריות לכך. אביגדור ליברמן, שהחליט להילחם עד חורמה בחרדים גם במחיר נטישת הבטחותיו לבוחריו; האדמו"ר מגור, ר' יעקב אריה אלתר, שטרפד את מתווה הגיוס ובכך נתן לליברמן את העילה להותיר את ממשלת נתניהו על כרעי תרנגולת; נפתלי בנט ואיילת שקד, שהרפקאת הימין החדש שלהם השליכה לפח את הקולות שהיו חסרים לימין בבחירות אפריל; ואיתמר בן-גביר, שעשה את אותו הדבר עם עוצמה יהודית בבחירות ספטמבר.

רק רגע – אמרתי שישה ומניתי חמישה. השישי – ולמעשה הראשון – הוא בנימין נתניהו. בשורה התחתונה, הוא שנכשל פעמיים בהרכבת הממשלה והוא שמנע את הקמתה של ממשלת אחדות, שלכל הפחות הייתה משמרת חלק מכוחו של הימין. קשה לראות את הימין בראשותו מקבל יותר מנדטים בבחירות המתקיימות כאשר מדובר במי שמואשם בקבלת שוחד ובמרמה והפרת אמונים, ולצורך כך לא חשוב האם הוא אשם או חף מפשע. אם כבר, אזי תוצאה הרבה יותר סבירה תהיה אובדן כמה מנדטים שיעברו לכחול-לבן או לישראל ביתנו, ובכך יעיפו את הימין לאופוזיציה.

בנימין נתניהו היה ראש ממשלה מצוין. הראיתי את זה בנתונים האמפיריים הרבים שבדקתי ערב בחירות אפריל. אבל כעת הוא איננו נכס אלא נטל. הימין צריך להיגמל ממנו, והציבור הדתי-לאומי יכול להוביל את התהליך הזה. הבחירה כעת היא אופוזיציה בראשות נתניהו או שלטון בראשות מישהו אחר.