הרבה רעש וצילצולים חוללו הופעותיהם של
שי ניצן ו
דינה זילבר, שני בכירי הפרקליטות (הראשון מסיים שירותו בימים אלה, לשמחתם הלא מוסתרת של רבים וטובים), בכנס העמותה למשפט ציבורי בחיפה. שניהם חשפו, בנאומי ההתחסדות שלהם, בנוסח הקוזאק הנגזל, את פניה המכוערות, ויש שיאמרו הצבועות, של כנופיית שלטון החוק.
כך למשל ביכתה זילבר את ההתקפות נגדה, בנאום מתקרבן בן 2,509 מלים, שבו גינתה את "זרעי הרוע הנישאים ברוח, מעירים תסיסות ומערערים מוסכמות יסוד", ושכחה לציין שהיא פעלה רק כשזה 'השתלם' לה אידיאולוגית. היא, למשל, נעלמה ונאלמה כשמפגיני השמאל הכפישו את מנדלבליט מעל כל במה, משום שלא הזדרז, לטעמם, להגיש כתב אישום נגד נתניהו. זילבר הוכיחה שאין גבול לצביעות, להתבכיינות.
הופעותיהם של הפרקליטים שרק הם מבינים מה באמת טוב לציבור, אשר בוחר בטעות שוב ושוב הנהגה שאינה ראויה, האפילו על דברים מהפכניים שהשמיע צדיק אחד בסדום, שופט ביהמ"ש העליון
נעם סולברג. הצעתו המהפכנית היתה, לבטל את המכשלה המשפטית ששמה 'עילת הסבירות', בטענה שזו מקעקעת את עקרון היסוד של הדמוקרטיה - הפרדת הרשויות.
עילת הסבירות היא עוד רעיון עיוועים נוסף מבית מדרשו של האדמו"ר ברק, שייזכר לטוב/לרע (מחק את המיותר) בשל הקילקולים שהטמיע במערכת המשפט, שהפרו את האיזון הקדוש בין שלוש הרשויות, והכפיפו, מבלי שאיש הסמיך אותו לכך, את הרשויות המבצעת והמחוקקת, לעליונות (לכאורה) של הרשות השופטת.
עילת הסבירות
ברק הוא שהוביל את בתי המשפט למעמד של כוח-על שביכולתו לבקר או לבטל את חוקי הכנסת; הפקיד בידיו של היועמ"ש סמכויות ועוצמות שאין להן אח ורע בעולם כולו; ביטל את 'זכות העמידה'; וגם הינחה את בתי המשפט, לפסול מכוחה של המצאה ושמה 'עילת הסבירות', החלטות לגיטימיות שקיבלו נבחרי ציבור, שרים וראשי רשויות, מכוח הסמכות שהפקידה בידיהם הדמוקרטיה. כך הפך הבג"ץ של כל אזרחי ישראל, לסניף של מרצ ושל הקרן להשמדת ישראל. ברוכים הבאים לממלכת האבסורד, למדינת 'מלוא כל הארץ משפט'.
עילת הסבירות, נוסח
אהרן ברק, שאומצה בחום על-ידי מערכת המשפט, קובעת שרשאי ביהמ"ש להתערב בשיקול דעתו של נבחר ציבור, ולבטל החלטות 'שאינן סבירות' בעיני ביהמ"ש. אלא שכלל לא ברור, במה גדול כוחו של השופט להכריע מה סביר ומה אינו סביר, מול שליח הציבור? והרי ככלות הכל, השופט איננו נביא ואינו שואב מפי הגבורה את הכרעתו. אז במה עדיפותו על פני נבחר שהציבור נתן בו אמונו? למה יועדף מי שאינו חייב דין וחשבון לאיש, על פני החלטות שמקבל נבחר הציבור?
הסבירות שהמציא ברק, היא לעולם סובייקטיבית. היא אינה ניתנת למדידה בכלים אובייקטיביים. היא פרי הכרעה ערכית אישית. אלא שמה שנתפס בידי פלוני סביר בהחלט (למשל הרס ביתו של טרוריסט, על-מנת ליצור הרתעה ולסכל טרור עתידי), עלול להיתפס בידי פלמוני, שהוא במקרה שופט, כמעשה עוול נטול סבירות, בלתי הומאני, שיש לסכלו.
מי אם כן החליט ששיקול הדעת נטו של השופט, 'שווה' יותר מזו של שר הביטחון? למי יצטרך כבודו לתת דין וחשבון, אם בשל החלטתו בשם 'עילת הסבירות', יישחטו עוד כמה יהודים? האם העיקר הוא שהמיליה שלו תטפח על כתפיו ותפטיר בהערכה: 'יצאת צדיק'?
דברי טעם
אבל את ההצגה בחיפה 'גנבו' שי ניצן ודינה זילבר. הראשון עיצב במשך שלושים שנה, בתפקידיו השונים בפרקליטות, את המדיניות בתחומים רבים, שכללה אכיפה בררנית וסלקטיבית, ברוח הדברים שנשא בחיפה: "כל הריסת בית של מחבלים, שאני מאשר אישית, עולה לי בדמים", וכל זאת ללא כל שקיפות, ללא דין וחשבון לציבור, ללא ביקורת. ועמיתתו המשנה ליועמ"ש דינה זילבר, שנשאה נאום חריף ותקיף במיוחד נגד הביקורת על מערכת המשפט, וזכתה למבול מחיאות כפיים מעמיתיה, ולשבחים מפליגים ישירות מפי הגבורה - נשיאי העליון לשעבר אהרן ברק ו
דורית ביניש (איך לא?).
לעומת זאת, נותרו בצל דברי הטעם של השופט ביהמ"ש העליון נעם סולברג, שהציע לבטל את סמכות השופטים לבטל החלטה של נבחרי ציבור בנימוק של חוסר סבירות בעקרון עילת הסבירות. הנה דבריו: "ביקורת שיפוטית המבוססת על עילת הסבירות המהותית, הרחבה, העמומה, אינה הולמת ביקורת שיפוטית, על החלטות המשקפות הכרעה ערכית מקצועית של הדרג הפוליטי הנבחר, ופוגעת בגרעין הקשה של עקרון הפרדת הרשויות, מפני שנעדרים ממנה שני היסודות של מומחיות והכשר פוליטי".
במלים פשוטות: אין שום הוגנות בהפעלת עילת הסבירות לגבי החלטות הדרג הנבחר (ודרך אגב, הפעלת שאלת עילת הסבירות לגבי פקידי ציבור, שאינם נבחרים, יש בה מן ההיגיון ובכוחה למנוע עריצות של פקידותית). אם יש תקווה להחזרת האמון במערכת המשפט, היא טמונה בהחזרת השפיות והאיזון למערכת, ולא בהתבייכנות הנלעגת של כנופיית הקוזאקים הנגזלים.
