נדמה כי "התיאבון בא עם האוכל". הנה, נגלה אנו לכם, כי אין גבול לניסיונות. מאן דהם באו "לכבוש" עוד ועוד סמכויות אל תוך ה"גיזרה" בידי משטרת ישראל. הנה, כוח השררה אינו יודע שובע. הב לי עוד. כוחה העוצמתי הרב לא מספיק לה. היא רוצה עוד, את כל ומכלול תאוותה - בידה.

כידוע, מרבית כתבי האישום המוגשים בישראל, כדי 90% הימנם, מוגשים על-ידי משטרת ישראל, קרי: על-ידי שלוחות חטיבת התביעות הפרוסות ברחבי הארץ במחוזות השונים - בתיקים פליליים, לצד תיקי תעבורה למכביר. בנבדל, בתיקי פשיעה, פשיעה חמורה, תיקי נבחרים ואישי ציבור, ובעבירות חמורות בתחום ה"צווארון לבן", מיסוי וכלכלה וכיו"ב, מגישה הפרקליטות את כתבי האישום, כסמכותה, בחוק על תוספתו.

אגב, שנים שאני טוען, ולא רק אני, כי יש להפקיע מידי המשטרה את הסמכות להגיש כתבי אישום, ולהעביר את מלוא הסמכות - הסמכות הבלעדית לידי הפרקליטות, הכל, על-מנת לשמר את עקרון הפרדת הרשויות, לאמר הפרדה דווקנית ומוקפדת בין הגוף החוקר לגוף התובע. ודוק: הגוף התובע אמור לשמש כ"מסננת" הגוף החוקר, תדיר. הוא זה האמור גם לגנוז את התיקים, חרף "המלצות" המשטרה (מעתה אמור: לא "המלצות" אלא סיכומי תיקי חקירה) ולמיין בין עיקר לתפל.

נזכיר כי אך לאחרונה ממש, אוחדו תביעות התעבורה יחד עם תביעות פליליות, תחת "קורת גג אחת", היא חטיבת התביעות המשטרתית - חטיבה עוצמתית, רבת כוח. אבל זה לא מספיק להם. הם רוצים עוד ועוד. אין גבול לתיאבון שם - בואך המטה הארצי - מול גבעת התחמושת המיתולוגית.

וגם זאת נזכיר למי אשר שכח: זה לא מכבר, הוקמה אותה יחידה ארצית גדולה, זו המכונה במשטרה "היחידה להסדרים מותנים", אשר אף היא מהווה חלק בלתי נפרד מחטיבת התביעות. שם תמצא את אותם "הסדרים מותנים" כגזירה נוספת על ציבור, בעיקר, בטרם הוקמה היא על-מנת "לספק את סחורה", היו התיקים הללו נגנזים במשטרה בעילות גניזה שונות. נדמה כי מי שבא לברך יצא מקלל.

כעת, לאחרונה ממש, הובא לידיעתי המידע ה"סודי" / ה"חסוי" / ה"חשאי" / ה"דיסקרטי" הבא: מהלך כשנה ויותר (ולא "לאחרונה" כגרסת המופתעים), "שוקדים" ("בשקט בשקט" - הכל בעלטה כבדה) בכירי אנשי היועץ המשפטי לממשלה יחד עם הבכירים שבאנשי פרקליטות המדינה, אי-שם, בואך צלאח א-דין 29, ירושלים, בהכנת "נוסח" - "נייר עמדה" על-פיו תקבל משטרת ישראל לידיה, באמצעות חטיבת התביעות, בראשות תת-ניצב דוד זמיר, עו"ד ("רח"ט תביעות" כהגדרת תפקידו), גם את הסמכות, להגיש ערעורים במה שמכונה "תיקי תביעות משטרה" - ערעורים אשר יוגשו ויישמעו בפני בית המשפט המחוזי אולי גם בפני בית המשפט העליון.

מדובר, בסוגיה משפטית כבדה, עמוקה ומרחיקת לכת, כל כולה בדיני נפשות, בהליכים פליליים, על המשמעויות הכרוכות בכך, סוגיה בעלת השלכות חוקתיות רחבות, לאור החשש הממשי והמוחשי של כרסום (נוסף) באותה הפרדת הרשויות המתבקשת (ע"ע מונטסקיה). סוגיית התוויית הענישה נתונה בידי הרשות התובעת, לא זו החוקרת. הפרקליטות, היא זו האמורה לשמש כשומרת הסף. ואף זאת; בעידן זה, אמורה המטוטלת לנטות דווקא אל עבר הליכי שיקום דווקא, דרך סעיף 40 ד' לחוק העונשין ("שיקום") (תיקון 113), לאור ממצאי והמלצות הוועדה בראשות השופטת בדימ' דליה דורנר לצד מושכלות פרקליטות ולאור מצוקת שירות בתי הסוהר. לו, חלילה, תחזיק המשטרה את "מושכות" כתבי האישום והערעורים, בבחינת ה"גרזן", מבלי ריכוכה של הפרקליטות, כגוף המקצועי המיומן והמבקר, נראה חלילה אינפלציה בהפללות, שאינה אלא תוצר מעוות של סטטיסטיקה כמדד מלאכותי, מוטה, מוטעה ומסולף ל"הצלחה".

למרות זאת, ההליך "מתבשל" לו ב"תנור", בשקט מזה למעלה משנה, בחדרי חדרים. מה יש להסתיר מידיעת הציבור? שומרי הסף אמורים להביא את החשיבה / התוכנית לידיעת הציבור. למה להסתיר? בעיקר, אמורים הם לדעת כי הדבר מתחייב בחקיקה (חשבו שהם פטורים מכך? ידלגו עליו?...).

אטען, כי הדבר פסול ונפסד, מכמה וכמה טעמים:

• 
  א) ראש וראשון, כעיקר העיקרים, משטרת ישראל, זו החוקרת ביד ימין, היא-היא המגישה כתבי אישום ביד שמאל, וכעת גם תוסמך, משום מה, להגיש ערעורים בתיקי תביעות משטרה - בשתי ידיה? היכן נמצאת "הפרדת הרשויות"?
  
  ב) צעד פוגעני זה ימנע מניעה ממשית ומוחשית, כלי פיקוח ובקרה על עבודת תביעות המשטרה בבחינת "עין חיצונית", "עין בוחנת", עין מקצועית, לתיקון עוולות, תקלות ומשגים, לרבות "סינון" מקצועי ואחראי מתי להגיש ערעור, מתי לא להגיש, מה מדיניות הענישם הנצרכת, התיאום המתחייב מול הפרקליטות בתיקים אחרים, ועוד בכגון דא.
  
  ג) מועדי ב' ומועדי ג': כל כישלון תביעתי-משטרתי בבית משפט - לרבות ביקורת בית המשפט על המשטרה עד כדי זיכוי נאשמים - יהפוך לערעור כמעט אוטומטי - על-ידי המשטרה - בבחינת "הולכים למועד ב'" לבית המשפט המחוזי - ואולי מיד אח"כ גם ל"מועד ג'" - עד לבית המשפט העליון. הכל - בידי המשטרה.
  
  ד) צעד קיצוני זה יקשה גם על הצורך החיוני בקביעת מדיניות הענישה ובשמירה על אחידות הענישה ובעיקר, על התווייתה כזו המצויה עד היום בידיים אמונות, נאמנות וטובות, לאמר בידי פרקליטים מלומדים מפרקליטות המדינה.
  
  ה) מצב של ניגוד עניינים מובנה ומובהק, החתול לא יוכל לשמור על השמנת.
  
  ו) השלכות חוקתיות מרחיקות לכת.
  

נטען, כי אין להפקיד בידי תביעות המשטרה את הסמכות להגיש ערעורים, ממש כשם שיש להפקיע מידיה, ככלל, את הסמכות להגיש כתבי אישום בתחילת הדרך. עוד נטען, כי בכל מקרה, הדבר המוצע, להגיש ערעורים, הבא בין מיוזמת המשטרה, בין מיוזמת הפרקליטות, מחייב שינוי מפורש בחקיקה - לאמר אקט חקיקתי המצוי ככלי אך ורק בידי כנסת ישראל, דבר שלא נעשה עד לרגע זה.

שהרי, הסמכה כזו אמורה לבוא, אך ורק מפי המחוקק עצמו, וספק רב אם "ייכנע" לצעד קיצוני זה (כבוד שר המשפטים - אמיר אוחנה - לטיפולך!) הנעשה, כאמור, בשקט-בשקט בימים אלו ממש.

נדמה, כי הדבר החמור, המובא כאן, מחייב היוועצות מקדימה עם גורמי לשכת עורכי הדין, האקדמיה ומלומדיה, הסנגוריה הציבורית ועוד בכגון דא.

נדמה כי הצעד והדבר (העקרוני) המובא כאן אמור היה להיות גלוי לידיעת הציבור, לא דיסקרטי, בחדרי חדרים, ונתון פומבית להשגות ולהתנגדויות "בטרם כל יציר נברא".

פניתי ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה: אל נא תאפשר "מחטף" מקום בו בדיני נפשות עסקינן.

ודוק: טוב היה, ראוי היה, חשוב היה, אם ישתכנעו היועץ המשפטי לממשלה ואנשיו, ממלומדים בעלי שם, ניסיון וידע, כדוגמת פרופ' מרדכי (מוטה) קרמניצר, פרופ' בועז סנג'רו, פרופ' יורם שחר ומלומדים רבים אחרים מן האקדמיה, מומחי המשפט הפלילי, שופטים בדימוס ואחרים, ילקטו גם את דוחות ביקורת מבקר המדינה, החלטות הממשלה מן העבר, המלצות ועדות "אד הוק" שהוקמו בעבר לצורך עניין זה ממש, והמליצו בדבר הצורך להפקיע לחלוטין את הסמכות להגשת כתבי אישום מהמשטרה ו"בליעת" תביעות המשטרה בתוך הפרקליטות, ועוד בכגון דא.

מלכתחילה, צריך היה להפקיע מידי משטרת ישראל את הסמכות להגיש כתבי אישום (תוצר המשפט הבריטי בימי המנדט הבריטי, מימי ברירות הקנס התעבורתיים), ללמד כי גם המצב הקיים היום אינו רצוי בלשון המעטה, לאמר, בשלה העת, בחלוף השנים, להעביר סוף-סוף את הסמכות להגשת כתבי אישום בלעדית לידי הפרקליטות .

לא זו אף זו: מדובר בסוגיה עקרונית, רב מערכתית, רבת השלכות, רבת פנים, רבת שיקולים, רבת המתנגדים, כזו הצריכה בעבודה מעמיקה, מוקפדת ומקצועית, אחראית ועניינית, אשר תקיף את כל ומכלול הגורמים נוגעים בדבר, לרבות, כאמור, אנשי משפט ואקדמיה, לשכת עורכי הדין, הסנגוריה הציבורית והציבור.

אין די ב"נייר עמדה" כזה הבא מטעם פרקליטות המדינה באופן "בלעדי" - חד-צדדי - משעסקינן בצעד דרסטי - קיצוני - מסוכן - מפחיד - מרטיט - כדי מהפכני ממש.

הסוגיה (העקרונית) אמורה להגיע לפתחה של הכנסת, באמצעות ועדת חוק, חוקה ומשפט. זה תפקידה, בעיקר בסוגיות בכגון דא, אין לעקר מתפקידה ואין לשלול את הסמכות מידיה, וכל מילה נוספת יהא בה רק משום ליתרה.

נטען, בכל הכבוד, לא ניתן להשוות את ניסיונם המקצועי, בקיאותם וכיו"ב של אנשי הפרקליטות אל מול ובהשוואה לתובעי משטרת ישראל, אנשי משטרה, בכל הכבוד. הוסף על כך את היותם מנוטרלים ממצב של "ניגוד עניינים" מובהק, אשר יהיה, ככזה, "מובנה" גם בצעד המוצע, לאמר הפקדת הערעורים בידי תביעות המשטרה. המשטרה תחקור. המשטרה תגיש כתבי אישום. המשטרה תערער. עוד רגע קט - והיא גם תשפוט, תכריע, תגזור עונשים.

במצב דברים זה, אך מתבקשת עצירת ה"סחף" בהמשך הטיפול בנושא החשוב כל כך, ומניעת מעשה של "מחטף" חלילה, אשר עלול לפגוע באופן קיצוני בציבור כולו.

ברור לח"מ, כי משטרת ישראל יזמה, בוודאי "תומכת" בצעד (קיצוני) מרחיק לכת אשר זה, הכל על-מנת להעצים עוד מעוצם ידה, להגביר את כוחה, כמו גם, לרבות, לקבל תקנים ובעיקר דרגות, כלי רכב צמודים ודי לחכימא ברמיזא.

מדובר בצעד קיצוני, בנושא אקוטי - קרדינלי - חשוב מאין כמותו, ויש ליתן לעניינו חשיבה משפטית - מקצועית ומעמיקה, כזו שצריך כי תבוא, כאמור, מטעם מיטב המוחות המשפטיים בישראל, בעיקר מתחומי המשפט הפלילי, לרבות מלומדים מהמגזר הפרטי, מלומדי האקדמיה, לשכת עורכי הדין, הסנגוריה הציבורית וכיוצא באלו. ובל נשכח: ראוי הניתוח גם אל מול המשפט המשווה - במדינות שונות בעולם.

אך מתבקש, במצב דברים זה, כי בטרם תיפול "הכרעה" משום להפכה כ"מעשה עשוי" יש וצריך לאפשר דיון מקצועי רחב היקף והבעת הסתייגויות והתנגדויות.

אומר כך, אולי בציניות: הנה, קצרה הדרך, ולא ירחק היום, בו משטרת ישראל תחקור ביד ימין, ביד שמאל תגיש כאמור כתבי אישום, תגיש ערעורים, תמנה שופטים, תדון כערכאה שיפוטית, בתיקים, תכריע, תגזור את הדין, תגיש ערעורים, תבקש ערעורים בגלגול שלישי, וחוזר חלילה. או אז - קיבלנו את "מדינת המשטרה" בהתגלמותה.

נזכיר, רק למי אשר שכח: בדוח מבקר המדינה מחודש מאי האחרון, הטיל המבקר כב' השופט בדימ' יוסף חיים שפירא, ספק בעצמאותם המקצועית של התובעים הפליליים במשטרת ישראל. הדוח קבע שגם לאחר "ניתוק" החטיבה (חטיבת התביעות) מכפיפותה לראש אגף חקירות ומודיעין של משטרת ישראל, עדיין "מתעורר ספק בנוגע ליכולתה להתנהל באופן עצמאי לחלוטין".

לדברי המבקר שפירא, "מעצם השתייכותה המוסדית והארגונית למשטרת ישראל, לא ניתן יהיה כנראה לנקות את השפעת גורמי ויחידות החקירה על התובעים, גם לאחר הארגון המחודש של התביעות, שנועד לכאורה להקים גוף עצמאי, מנותק, נפרד ונקי מכל השפעה של גורם זר".

בחטיבת התביעות של משטרת ישראל, בראשות תנ"צ דדו זמיר משרתים כ-400 תובעים פליליים ו-140 תובעי תעבורה המגישים כל שנה למעלה מ-30 אלף כתבי אישום - כ-90 אחוז מכתבי האישום המוגשים במדינת ישראל. המבקר הזכיר, ציין, הדגיש, כי הממשלה כבר החליטה על איחוד התביעה המשטרתית והפרקליטות ב-2001, כדי למנוע את ניגוד העניינים ולבטל את המצב שבו גוף חוקר משמש גם כתובע - אבל מי זוכר? התוכנית נגנזה. המבקר שפירא הופתע מההתנגדות הנחרצת, המשותפת, של היועמ"ש ופרקליט המדינה לחזור לאותה תוכנית. שפירא אף המליץ לחדש את תוכנית ההאחדה בין הגופים. "המשטרה ממשיכה לעודד פיתוח ממשקים הדוקים בין ראשי השלוחות של מינהל התביעות, לבין הדרגים הפיקודיים של יחידות השטח", כתב, "תהליכי הקידום והשיבוץ במשטרה אינם מאפשרים יצירת הפרדה של תובעים מן המארג הארגוני של המשטרה. אפשרויות הקידום בתוך מינהל התביעות מוגבלות, ותובעים מעוניינים להתפתח מהבחינה המקצועית גם מחוצה לו. מטבע הדברים, מצב כזה מעיב על ההפרדה הנדרשת בעבודת התובעים, ומעלה חשש שחלק מהחלטותיהם עשויות להיות מושפעות משיקולים הקשורים למידת התערותם במשטרה או רצונם להתקדם במשטרה".

במילותיי שלי, ניתן "לפרש" את האמור, בכך שברצונם של התובעים המשטרתיים הוא לפחות לכאורה, לרצות את צמרת הפיקוד הבכיר במשטרה, בהם מפקדי מחוז, ראשי אגף החקירות והמודיעין עד למפכ"ל, לסיים חקירות בכתבי אישום בומבסטיים, גם תקשורתיים, והשיקולים המקצועיים, הטהורים (למשל: גניזת התיק) נדחקים, מפני עולם מבחן המשפט הטהור (נטול משוא פנים ופניות) הופכים לכאורה, לשיקולים אישיים, פרסונליים, בלתי ענייניים, בלתי מזוקקים, שיקולים של קידום בדרגות ובתפקידם ו"סיפוק" צורכי הפיקוד הבכיר ודרישותיו, הכל על מזבח הסטטיסטיקה.

אני בטוח כי ראש לשכת עורכי הדין בישראל, עו"ד אבי חימי היקר, לא יאפשר "מחטף" כפי שתואר, במורם, כמו גם לא חבריי, יושבי-הראש של הוועדות החשובות בלשכת עורכי הדין בישראל, האמונות על התחום הפלילי במשפט והחקיקה והפורום הפלילי של הלשכה, יחד ולחוד.

אגב, בהזדמנות זו, גם פניתי וביקשתי מהיועץ המשפטי לממשלה לבחון מחדש, בחון היטב, בחינה מחודשת, מקצועית ומוקפדת, "דה נובו", את הצורך בכלל, את אופן מינוי ודרכי התנהלות "פרקליט/ה מלווה", בפרט, בתיקי חקירות שונים, ביחידות השונות, ברחבי הארץ, תיקים שעניינם לאו-דווקא בנושאי תפקידים בכירים, נושאי משרה בכירים, תיקי מיסוי וכלכלה, אלא, ככלל.

זאת בעיקר משנמצאנו למדים כי דק עד דק הוא הגבול, כדי ומשום להגדירו/ה כ"חבר/ה בצוות החקירה" בבחינת "בילט אין", בין כגלוי/ה, בין כסמוי/ה, גם אם נמצא/ת "מאחורי הקלעים".

נטען, בכל הכבוד, כי יש לכונן נוהל כתוב, ברור, מובנה, שעניינו "פרקליט מלווה", תפקידים וסמכויות (לרבות תיעוד התערבותם), ויפה שעה אחת קודם. שהרי, אם בהפרדת רשויות עסקינן, קם הצורך בהפרדה מוחלטת שבין הגוף החוקר לגוף התובע, אם יתבע, לימים, שאחרת, נמצאנו בתמהיל בלתי תקין, אף מסוכן, מפחיד, מדאיג, אשר עלול לפגוע פגיעה ממשית ומוחשית, בזכויותיו של חשוד. נדגיש: מקום בו מערבות ה"פרקליט/ה המלווה" דומיננטית (מאוד) בתיקי חקירה, בבחינת כאמור היותו/ה כחלק אינטגרלי מהצוות החוקר, אולי אף וצריך יהיה, לשקול להצעידו אחר כבוד כעד תביעה או אולי כעד הגנה, לדוכן העדים, במהלך ההליך המשפטי כמו כל שוטר / חוקר?.

בהערת אגב, לו תשמע דעתי, יש לחשוב על ביטול תפקיד "פרקליט מלווה". לחלופין, להביא את הדברים הנ"ל בחוק ספציפי - מפורש, באופן מסודר, ולא רק בנוהל מוסדר ומחודד, כפי המתבקש, ועל כך צריך יהיה לדון, בנפרד.