החלטת בית המשפט העליון בערעורם של יונתן אוריך וחבריו, בשאלת החיפוש בפלאפונים שלהם, היא החלטה אמיצה, אשר מממשת את זכויותיהם החוקיות של החשודים בפלילים להליך הוגן. השופט
יוסף אלרון קבע, כי על שופט המעצרים ליישם כבר במעמד בחינת בקשת המשטרה לתת לה בדיעבד צו חיפוש במכשיר טלפון נייד של חשוד, את הפגיעות הלכאוריות בזכויותיו תוך הפעלת האיזונים הנחוצים. בהקשר זה דובר על הזכות לפרטיות אל מול הצורך למצות הליכי חקירה ועוד.
השופט אלרון קורא לערכאות הרלוונטיות להפסיק להיות "חותמת גומי" של רשויות אכיפת החוק: "אל לחוקרי המשטרה להניח כי כל פעולותיהם יזכו להכשר מצד בתי המשפט. באותה מידה, על בתי המשפט מוטלת החובה לדקדק בזכויותיהם של נחקרים ולהבטיח כי בקשות המונחות בפניהם אינן נענות כלאחר יד, אף כאשר מתקבל הרושם כי הן נובעות 'מניצול כוח השפעתם השלטונית של המשטרה'". בהקשר זה, די להצביע על כך שנדיר ביותר עד בלתי אפשרי למצוא מקרים שבהם רשות חוקרת נאלצה לערער על סירוב להעניק לה צו חיפוש במעמד צד אחד, והאמור מדבר בעד עצמו.
החלטת בית המשפט העליון מציבה דגל אדום בפני הנוהג הרווח במחוזותינו, לפיו המטרה מקדשת את האמצעים, ואם "אנחנו" מחפשים את ה"רעים" - הכל מותר, כי טמונה בכך ההנחה לפיה אנחנו "הטובים". אומר השופט אלרון: "עצם ביצוע עבירות על-ידי גורמי אכיפת החוק מהווה תופעה פסולה שאין להשלים עימה. המטרה אינה מקדשת את האמצעים, ואין בעצם השאיפה למיצוי החקירה כדי להתיר לחוקרי המשטרה לבצע עבירות האסורות בדין. על רשויות החקירה להקפיד הקפד היטב על הוראות החוק ועל יישום נהלי החקירה, ולהוות דוגמה לכל אזרח להתנהגות נאותה. לא יעלה על הדעת כי במסגרת מאמציהן למיגור הפשיעה יבצעו חוקרי המשטרה פעולות המנוגדות לדין, שהרי אין מתקנים עוול בעוול".
השופט אלרון אף יוצא נגד הנוהג המשטרתי - תחילה לקחת ואחר כך להיתמם. נוהג זה זכה לגיבוי מצד הפרקליטות, אשר טענה גם בדיון בעליון, כי ממילא לא נקבעת בשלב זה שאלת הקבילות. וכך הוא אומר: "מתן צו החיפוש מבלי להתחשב בהשלכות החיפוש המוקדם על היקף הפגיעה בפרטיות שתיגרם לנחקר כתוצאה ממתן הצו, והותרת הדיון בפגם שנפל להליך העיקרי, לא תוכל למנוע את הפגיעה הנוספת בפרטיות הנחקר בטרם התרחשה. בית המשפט הליך העיקרי יעמוד בפני מעשה עשוי, וכל שיוכל לקבוע הוא אם יש מקום לפסול את הראיה לאחר מעשה".
בהקשר אחרון זה חשוב להדגיש, כי אם תוכל המשטרה לקבל מידע ראשוני שלא כחוק, הדיון בהמשך לא יהיה רלוונטי, שכן המשטרה תוכל לנתב את החקירה כך שתפחית את חומרת מעשיה הראשונים ואף תנתק בינם לבין הראיות שיתגלו בהמשך בהמשך הדרך.
השופט אלרון גם הורה לשופט השלום לבטל את צווי שכבר ניתנו, אם יגיע למסקנה שהם התבקשו על בסיס חומר שהושג בחדירה הבלתי-חוקית לפלאפונים. גם בהקשר זה לא ניתן לזלזל בחשיבות הדברים, שכן במקרים רבים בית המשפט קבע שהייתה הפרת חוק כזו או אחרת, ואולם בשורה התחתונה לא נתן לדברים נפקות מעשית, משל לא היה לו האומץ לכך. השופט אלרון סוף-סוף אומר למשטרה בזמן אמת: לא. לא הכל קדוש ולא הכל מותר. נותר לקוות, כי דבריו של השופט אלרון יחלחלו אל כלל בתי המשפט והשופטים המוציאים צווים כאלה.
