חבל שנשיא רוסיה,
ולדימיר פוטין, לא היה בעיר האנגלית שרבורן ביום שישי שעבר (3.1.20) – כותב אדוארד לוקאס בעיתון טיימס. באותו יום התקיימה בה הלוויתה של כריסייה גריפית-ג'ונס, שמתה זמן קצר לאחר יום הולדתה ה-100. היא הייתה אחת מ-75 מיליון תושבי מרכז אירופה ומזרחה, אשר חייהם התהפכו – ולעיתים הסתיימו – בעקבות חלוקת פולין ב-1939 בין גרמניה לברית המועצות.
גריפית-ג'ונס הצטרפה למחתרת נגד הכובש הסובייטי, נאסרה, עונתה וגורשה לגולאג – הארכיפלג של מחנות לעבודות כפייה. ההסכם הציני בין שני האויבים המושבעים,
אדולף היטלר ויוסף סטלין, ייזכר לדראון עולם כנקודת מפנה בדרך למלחמת העולם השנייה ולשואה. אבל הסכם מולוטוב-ריבנטרופ נשכח לאורך רוב חייה של גריפית-ג'ונס. הקרמלין הציג אותו כצעד טקטי בלבד, וגם הבריטים המעיטו בחשיבותו לאור הברית עם מוסקבה נגד הנאצים. היא התחתנה לאחר המלחמה עם קצין בריטי, אך הוריו התקשו להאמין לסיפוריה על מעשי הזוועה של "דוד ג'ו" כפי שכונה סטלין במערב.
ההסכם יצר את אימפריית הרשע הסובייטית, אך גם חתם את גורלה – מציין לוקאס. הפגנות במלאת 50 שנה לחתימתו היו תחילת קריסתה של ברית המועצות. כיום, 23 באוגוסט – יום השנה להסכם – הוא יום זיכרון לקורבנות הקומוניסטים והפשיסטים גם יחד. אבל פוטין טוען שמדובר ב"ציניות עצומה". בעיניו ובעיני רוסים רבים אחרים, הדבר החשוב היחיד הוא הקורבנות העצומים של ברית המועצות במלחמה נגד גרמניה.
למעשה, טוען לוקאס, לפוטין תמיד היה עור דק אל מול הפשעים הסובייטיים, וכעת הוא יוצא במלוא גרונו להגנת הדיפלומטיה של סטלין, וטוען שהחרפה האמיתית הייתה ההסכמים של מדינות המערב עם היטלר, שקדמו להסכם מולוטוב-ריבנטרופ [בעיקר הסכם מינכן]. פולין היא יעדו העיקרי של פוטין: בת-ברית של גרמניה, אשר חתמה עימה ב-1934 על הסכם אי-לוחמה. הוא גם טוען, שברית המועצות לא תקפה את פולין ב-1939 אלא רק "הגנה על השטח אותו נטשה המדינה הקורסת". זהו שקר בוטה, קובע לוקאס.
עיסוקו המוגבר של פוטין בהיסטוריה נראה מוזר. יש לו דברים אחרים לחגוג, ובראשם 20 שנות שלטונו. במקום בו זרים רואים רק נסיגה ודיכוי, רבים בתוך רוסיה רואים חופש אישי, שגשוג צנוע ויציבות פוליטית, ובעיקר – חזרה למרכז הזירה העולמית. אולם הסבלנות הרוסית כלפי שלטון כושל ושחיתות הולכת ונמוגה, והמשטר מחפש בסיס לגיטימיות חדש. בהקשר זה, ההיסטוריה היא גם נקודת תורפה וגם נשק. יצירת זיקה בין רוסיה לברית המועצות מובילה למחלוקת בחוגים מסוימים, אך מעלה על נס את הנצחונות הגדולים של העבר. פוטין רוצה שזה יעמוד במוקד האירועים לציון 75 שנה לכניעת גרמניה, בחודש מאי הקרוב, אליהם הזמין את מנהיגי העולם.
האמת היא, מדגיש לוקאס, שהרקורד הסובייטי בהתנגדות לנאצים הוא בעייתי. בין ספטמבר 1939 לבין הפלישה הגרמנית ביוני 1941, הסובייטים הסתדרו היטב עם היטלר. היו הרמות כוסית, קשרי מודיעין, שיתוף פעולה כלכלי ומבצעים ימיים משותפים. ברית המועצות הסגירה פעילים קומוניסטיים גרמניים למותם בידי הגסטפו. לקורבנות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בפולין ובמדינות הבלטיות, זה לא ממש שינה האם הם סובלים מידי הנאצים בשל סיבות גזעיות, או מידי הקומוניסטים בשל סיבות דתיות, מעמדיות או תרבותיות.
לוקאס קורא למנהיגי המערב שלא ליטול חלק באירועים במוסקבה בעוד ארבעה חודשים, אותם הוא מכנה "צבועים ואנוכיים". כריסייה גריפית-ג'ונס הייתה אחת מעדי הראייה האחרונים למעשי הזוועה שכעת הרוסים מצדיקים. יש לכבד את זכרה ולהוקיע את הסילופים של פוטין.
