מספר חודשים לפני פרוץ ההתקוממות העממית בעירק ב-1 באוקטובר 2019, פרסם עיתונאי עירקי מאמר נוקב תחת הכותרת "האם עירק הינה עלה נידף ברוח?". על-מנת לענות על שאלה זאת מן הראוי לבדוק את שורשי הבעיות בעירק הבתר-בעת'ית, המעגלים הסגורים שהיא נעה בהם מאז הקמתה, והשפעתה האפשרית של ההתקוממות האחרונה על עתידה של המדינה.
כיבוש עירק בשנת 2003 על-ידי ארה"ב ובעלות בריתה יצר ציפיות גבוהות לתהליכים של הבראת החברה, דמוקרטיזציה, רווחה כלכלית, ויציבות פוליטית. בפועל גרם המהלך לטלטלה כבירה שכמותה לא ידעה עירק מאז הקמתה בשנת 1920. בעקבות המלחמה התרחש מעבר חד משלטון בן מאות שנים של הסונים לזה של השיעים. משמעות הדבר הייתה שמוסרות השלטון במדינה עברו לשיעים חסרי הניסיון, בעוד שהסונים שנושלו ממעמדם ההיסטורי ממשיכים להיות מונעים על-ידי דחפים, שכל מטרתם לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור בכל דרך אפשרית.
מעבר פתאומי וחד אחר היה מדיקטטורה חסרת מעצורים לדמוקרטיה המהונדסת מלמעלה, שהאוכלוסייה שאמורה לשאת אותה על כתפיה לא עברה את התהליכים הממושכים והאיטיים שהיו אמורים להכינה למעבר זה. שינוי משמעותי אחר היה המעבר משלטון ריכוזי לשלטון מבוזר, כאשר בגדד מתקשה לקיים מינהל תקין בחלקים הפריפריאליים של המדינה.
חלק מהמהפך הגדול היה גם המעבר ממפלגת שלטון אחת ויחידה, היא מפלגת הבעת', לריבוי מפלגות ופלגים הנאבקים ביניהם על השגת כוח והשפעה. מה שהגביר ביתר שאת את האנרכיה במדינה היה פירוק צבאו של
סדאם חוסיין, שבשיאו הקיף כמיליון חיילים, והקמת צבא מאולתר שחולשתו הגדולה שימשה קרקע פורייה לעליית מיליציות שיעיות המכונות "אל-חשד אל-שעבי", שחלקן הגדול סרות למרותה של אירן.
בעיה מובנית אחרת ממנה סובלת עירק היא מעגלי האלימות האינסופיים שהיא נעה בהם והמותירים צלקות עמוקות בחברה העירקית. כך במשך שלושת העשורים של משטר הבעת' חוותה אוכלוסיית עירק שלוש מלחמות מהקשות בתולדותיה: מלחמת אירן-עירק (1988-1980), מלחמת כוויית והשלכותיה (1991-1990) והמלחמה ב-2003. אבל גם לאחר המלחמה האחרונה לא שב השלום לשרור בעירק, כאשר פרצה מלחמת האזרחים שנמשכה עד 2008 ושהביאה לעליית הארגונים הסונים האנרכיסטים אל-קאעידה ודאעש, שזרעו הרס ואנדרלמוסיה במדינה. המעגל האחרון שאנו נמצאים בעיצומו הוא ההתקוממות המתנהלת מזה כשלושה חודשים ועדיין אין רואים את סופה.
להתקוממות הנוכחית יש מאפיינים ייחודיים הראויים לציון. ראשית, המאבק הוא בתוך מה שמכונה "הבית השיעי", קרי: מאבק של שיעים נגד שיעים, כשהכורדים והסונים מתבוננים מהצד ואינם נוטלים בו חלק. סממן אחר של ההתקוממות הוא המאבק בין מי שמגדירים עצמם כפטריוטים עירקים לבין שיעים עירקים פרו-אירנים. יש גם התנגחות מוסווית בין הזרם הפרו-אירני לזרם הפרו-אמריקני.
ככלל, ההתקוממות העממית מופנית נגד כל מוסדות המדינה הנתפשים כרקובים ומושחתים עד היסוד. המתקוממים הרחיקו לכת והם דורשים שינוי מן היסוד של שיטת הממשל, ובכלל זה ביטול החוקה משנת 2005 שקיבעה את החלוקה העדתית של אמצעי השליטה. המתקוממים לא בחלו בצעדים חריפים נגד סמלי השלטון, ומנגד נקטו המיליציות ומנגנוני הביטחון צעדים אלימים שהביאו למותם של מעל 500 בני אדם. בתוך כך מתנהל מאבק במישורים רבים על הזהות הלאומית והדתית, על אמצעי השליטה בכלכלה, בצבא, ובמוסדות השלטון ועל האוריינטציה של המדינה.
הגורם "המתווך" כיום בין המתקוממים לבין מוסדות השלטון הוא המנהיג השיעי העליון, אייתוללה עלי סיסתאני, התומך לכל אורך הדרך בדרישות המתקוממים. גורם אחר שמפגין נוכחות בולטת ומחזק את כוחו בעקבות האנרכיה השוררת במדינה הוא הנהגות השבטים, המנסות למלא את החלל השלטוני שנפער עם התפטרות ראש הממשלה עבד אל-מהדי, השיתוק שפוקד את הפרלמנט וחוסר היכולת להגיע לעמק השווה באשר לדרכים למציאת פתרון לבעיות העומק של המדינה.
מה שמסבך ביתר שאת את הבעיות המבניות הללו הוא העובדה שעירק אחוזה בצבת בין שני כוחות חיצוניים אדירי כוח שאין לה יכולת לשלוט עליהם או להכריע ביניהם. בצד האחד ניצבת ארה"ב שפתחה את תיבת פנדורה, אך אינה יודעת כיצד להיחלץ ממנה. עד לאחרונה כל רצונו של ממשל טראמפ היה להסתלק מעירק תוך מזעור נזקים לארה"ב ולסביבה, אך הדברים התגלגלו בניגוד לרצונו. מנגד עומדת אירן המבקשת להמשיך ולהרחיב את השפעתה ככל האפשר. למעשה טהרן ממשיכה את מלחמת אירן-עירק באמצעים אחרים: השתלטות על המדינה על-ידי "עוצמה רכה" (Soft Power) והפיכתה למה שמכונה באנגלית Frenemy. עשרים שנה לאחר המלחמה, הפכה אירן מאויב מושבע לבעלת השליטה הגדולה בעירק.
לאחרונה המאבק בין ארה"ב לבין אירן על השליטה בעירק עלה מדרגה, כאשר התפתח עימות חזיתי הנמצא בעיצומו בין כוחות עירקיים פרו-אירניים לבין ארה"ב. בעקבות התקפת מיליציה פרו-אירנית על בסיס אמריקני שהביאה למותו של קבלן אמריקני ולפציעתם של מספר חיילים אמריקנים, תקפה ארה"ב ב-29 בדצמבר בסיס של ארגון כתאיב חזיבאללה הנתמך על-ידי אירן וגרמה למותם של 25 מאנשי הכתאיב. זמן קצר לאחר מכן צרו מיליציות פרו-אירניות של "אל-חשד אל-שעבי" על השגרירות האמריקנית בבגדד וזרעו הרס בסביבה, בלא שצבא עירק ינסה למנוע את הדבר.
אמנם אנשי המיליציות נסוגו לאחר יום ממתחם השגרירות, אך תגובתו של ממשל טראמפ לא בוששה לבוא. ב-2 בינואר הוא חיסל את קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס והאחראי על פעילות משמרות המהפכה האירניים מחוץ לאירן. אתו נהרגו עוד תשעה אנשים ובהם סגן מפקד אל-חשד אל-שעבי, המכונה אבו מהדי אל-מהנדס.
ההתקוממות העממית הצביעה בבירור על התגבשות פטריוטיזם עירקי-שיעי אנטי-אירני מובהק, ומנגד על התחזקות הזרם האנטי-אמריקני הדורש מארה"ב להסיג כוחותיה מהמדינה. השאלה הגדולה היא כוחו של איזה מהזרמים יגבר. כפי שהדברים נראים כעת, ספק אם יש בכוחו של המחנה המתנגד לאירן לסלק אותה מכל מוקדי הכוח שהתפרשה בהם ברחבי המדינה. קשה אף לראות כיצד אירן תוותר על ההשפעה הפוליטית, הכלכלית והאסטרטגית שהשיגה. עם זאת, קשה לראות שממשל טראמפ, עם כל רצונו להסתלק מעירק, יוותר בנקודה זו לאחר שטהרן ותומכיה אתגרו אותו בצורה כה חמורה. לכן, כל עוד יימשך המאבק בין אירן לבין ארה"ב על אדמת עירק, תתקשה המדינה לעמוד על רגליה, מה גם שלמתקוממים אין חלופה מגובשת וברורה לבעיותיה המבניות של המדינה.
במאמר שפרסם לאחרונה טען פרשן שיעי, ש"המשבר בעירק אינו נובע מכך שהיא מדינה מאוחדת שמבקשים לפלגה, כי אם מדינה מפולגת שמבקשים לאחדה בכוח". עצתו היא שכל אחד משלושת חלקי עירק ילך לדרכו מאחר שזה מה שמתרחש בפועל. ואכן נראה שבעוד שעירק הערבית-שיעית נמצאת בעיצומו של משבר חסר תקדים, האזור הסוני רגוע למדי ואילו החבל הכורדי משגשג, דבר שיכול לקדם את סדר היום לפתרון של פדרציה עירקית. ואולם לאחר האירועים האחרונים נראה הפתרון לבעיותיה של עירק רחוק מאי פעם.
