הדיון בכנסת בשאלת מתן החסינות לנתניהו ממשיך להתדרדר מרמה נמוכה לתת-רמה. דומה שאין במשכן אף מפלגה שמבינה שכולן יחד מנסרות את הענף שעליו הן יושבות – אמון הציבור. סקרים של התקופה האחרונה מעידים שתדמית הכנסת בעיני רוב הציבור נמצאת קרוב מאוד לשפל המדרגה. זו איננה תוצאה של אירועי הימים האחרונים, אלא של תקופה ארוכה של חוסר שליטה של המפלגות על התנהלותן ושל ניהול בית המחוקקים ע"י היו"ר, סגניו והעוזרים על ידו המופקדים על כך. זו גם תוצאה של התנהלות מרבית חברי הכנסת כאשר מצד אחד הם משלימים עם מצב בלתי נסבל של שיתוק בית המחוקקים ומצד שני מנצלים מציאות זו לשרת, בראש וראשונה, את ענייניהם האישיים (תוספת שכר, למשל) המפלגתיים (משחרי שיתוף-ניגוד בין מפלגות ורשימות שאינם סובלים פוליטית אלה את אלה ומבזבזים זמן וכסף ציבורי על מניפולציות עקרות). כאן שמורה הבכורה לליברמן וכל מי שנגרר אחריו. רק במקום האחרון נותנים חברי הכנסת את דעתם על ענייני הציבור וצרכיו הבוערים – אלה שבעטיים נבחרו לתפקידיהם.

אין ספק שהשיתוק שכפתה הפרשנות ההזויה של מערכת המשפט על הכנסת על המושג "ממשלת מעבר", בניגוד לאמור בחוק וללא תגובה נאותה של הכנסת, היא עוד מסמר בארון הקבורה של דימויה הציבורי. אולם השיתוק הוא רק לכאורה תעודת כבוד למערכת המשפט, שכן גם מערכת זו אינה רואה לנגד עיניה את טובת הציבור ומנהלת "פוליטיקה גבוהה" של מאבק סמכויות הזוי עם הכנסת על הבכורה בדמוקרטיה הישראלית, או מה שנותר ממנה. גם הכנסת ומוסדותיה וגם מערכת המשפט ובג"ץ והיועץ המשפטי בראשם – טועים. הציבור מבין היטב את התמונה. הוא אומנם חלוק באינטרס הפוליטי המנחה אותו במערכות בחירות אלה, אבל אינו מקבל את אפסותם של נבחריו והמתיימרים להיות שופטיו. מחלוקת פוליטית זו תכהה כאשר תיפול ההכרעה בבחירות הקרובות; מאידך-גיסא, מעמד הכנסת בציבור לא יוושע מכך.

במאמר קודם טענתי שזו שעתו הגדולה / קטנה של יו"ר הבית. התנהלותו במשבר הנוכחי תקבע את עתידו האישי, אבל מה שחשוב יותר, הוא מעמדו של בית הנבחרים ואופיה של הדמוקרטיה הישראלית לפרק זמן ארוך. דיוני הסרק סביב קביעותיו / החלטותיו /המלצותיו של היועץ המשפטי של הכנסת, בעניין הקמתה של ועדת הבית, היא נקודת בוחן קריטית במאבק בין רשויות השלטון על בכורה ותיחום הסמכויות ביניהן. מה שיוכרע במאבק זה, ישליך באופן ניכר גם על הרשות המבצעת.

על הפרק עומדת עתה השאלה האם ראוי שיועץ משפטי (פקיד) יכריע עבור הכנסת כיצד תנהג ותפעל בשאלות של תקדימים משפטיים ופוליטיים. שכן, התהליך שיתרחש הפעם יהיה ללא ספק "תקדים מקודש" לעתיד בשאלות דומות ובדרך "ההאצלה" (פרויקציה) גם בנושאים רבים אחרים.

את ההכרעה בעניין זה, חרף הקשיים העומדים בפניו, צריך להוביל יו"ר בית הנבחרים. הוא המנהיג הנבחר במוסד זה. הכרעתו תעסוק בשתי שאלות מהותיות: האם חוו"ד היועץ המשפטי לכנסת היא הוראה מחייבת כְחוק (הוא בוודאי איננו בית משפט). או שהכנסת, כמחוקקת, היא הפרשנית האולטימטיבית לגבי דרכה? אני סבור שהכנסת חייבת לקבל הכרעה עקרונית, בעוד חוו"ד היועץ היא עצה משפטית שעניינה היחיד הוא לקבוע אם קיימת קביעה בחוקים שבתוקף, שעל הכנסת לציית להם. אם לא קיים חוק כזה, ההכרעה שמורה לבית המחוקקים וליו"ר הבית כמנהל בפועל של סדר היום הרגיל שלו.

אי-הסכמה של חלק מחברי הבית עם המצב שעשוי להיווצר מהפעלת גישה זו כתקדים, מובנת ולגיטימית. במקרה זה רשאית הכנסת לקבל החלטה אד-הוק בתהליך חקיקתי שיחייב את היו"ר לנהוג בהתאם. גם אם תוצאות החקיקה תהיינה זהות להמלצת היועץ המשפטי, קיים ערך סימלי ותקדימי עצומים לתהליך בה תתקבל ההחלטה בכנסת.

קיימת, כמובן, אפשרות שגורמים פוליטיים בכנסת, בחסות עצת היועץ המשפטי של הבית, יפנו את השאלה לבג"ץ ויבקשו את הכרעתו, במקום את הכרעת הבית. אין לקבל זאת בשום אופן. על היו"ר להודיע מראש שיפעל לפי חוק מפורש או לפי החלטת הבית אך בשום אופן לא על-פי פרשנות משפטית. פרשנות אינה עומדת מעל לסמכותו של בית הנבחרים. הכנסת גם כריבון כפופה לחוק, אולם במתן פרשנויות או החלטות חלופיות לחוק לגבי פעולותיה, סמכותה עולה על זו של בג"ץ או יועצים משפטיים, וכך עליה לנהוג. זו קביעה נורמטיבית.

בעתיד, ישמשו תקדימים אלה בסיס לחקיקה מתקנת של מערכות יחסי הגומלין בין רשויות הממשל בישראל, וחשוב שיבטאו את העקרונות שאותם מבקשת הכנסת להפוך לנורמה המקובלת בדמוקרטיה הישראלית. על-כן, האופן בו ינהל היו"ר הפעם את התהליך כולו, חרף רגישותו ומורכבותו, חייב לצפות פני העתיד וצרכיו; זהו מבחן מכריע.