ט"ו בשבט - "היום הקובע"

מזמן בריאת העולם עדים אנו, כי ראשיתו של עם ישראל וראשיתה של האנושות בכלל קשורים בנטיעת עצים ובמצוות השמירה עליהם. "ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר" (בראשית ב' 18) ממשיך בנח הנוטע כרם עם תום המבול. ידוע המדרש שנח הכניס עמו לתיבה גם "זמורות לנטיעות, ייחורים לתאנים וגרופיות לזיתים" (בראשית רבה ל"ו).

אבינו הראשון, אברהם, בבואו לבאר שבע נוטע הוא עץ כסמל לאמונה: "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית כ"א 33). לפי חז"ל, אברהם נטע פרדס ובו מיני מגדים, תאנים, ענבים ורימונים.

עתה, עם כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, מצווים הם על הנטיעה: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא י"ט 23). לא רק נטיעה בלבד חייב העם, אלא גם מצווה לשמור על העצים באשר הם גם בעתות של פורענות: "כי תיצור על עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה, לא תשחת את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (דברים כ' 8). אם כן, אנו רואים בהתייחסותה של התורה אל העץ כערך חשוב לאכילה ולהנאה ולשמירת איכות חיים של האדם. על-אף התייחסות זו, לא נקבע בתורה יום המיוחד לט"ו בשבט כחג או כמועד ואין אף לא אזכור מפורש.

לראשונה מצויין תאריך זה כתאריך ולא כחג במסכת ראש השנה, במשנה הראשונה בפתיח למסכת. "ארבעה ראשי שנים הם... באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמישה עשר בו". המחלוקת הוכרעה כדעת בית הלל ונקבע התאריך המדויק, בט"ו בשבט.

עבר ועתיד

מה טיבו של ראש השנה לאילנות? בזמן זה מתחילים פירות האילן לחנוט. היות שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה. משמעותו של ראש השנה לאילן הייתה בעצם היותו "כיום הקובע" המבדיל בין שנה לחבירתה, יום המציב גבולות בין החורף המסתיים ובין האביב בראשיתו.

השרף העולה באילנות גורם לתחושה של התעוררות הטבע ולא לחינם מלמדת אותנו הגמרא שדווקא תאריך זה נבחר משום היותו היום הממוצע שבו מתחילים לעלות באילן מי השנה החדשה. רבי זעירא אומר בתלמוד הירושלמי: "עד כאן הן (האילנות) חיין ממי השנה שעברה, מכאן ואילך הן חיין ממי השנה הבאה" (ראש השנה פ"א ה"ב).

זה היום בו נושק נוף הצומח לנוף האנושי זה יום שבו העבר והעתיד מתחברים להווה. ביום בו מתחבר האדם לאדמה ואל הצומח. אין לך אמירה יותר יפה בחשיבותה של מצוות הנטיעה כפי שאמר רבי יוחנן בן זכאי "אם הייתה נטיעה בתוך ידך ואמרו לך משיח בא - נטע את הנטיעה ואח"כ צא להקבילו" (אבות דרבי נתן).

התפתחותו של ט"ו בשבט כחג הייתה דווקא על-רקע הניתוק הפיזי של העם מארצו. החג סימל את הגעגועים לארץ חמדת אבות, לנופה, פירותיה וטבעה. ט"ו בשבט נזכר "כיום דין" לאילנות בכתבים שונים שנשתמרו בגניזה הקהירית מימי הביניים כפי שראש השנה החל בתשרי.

ראש שנה מיוחד

במאה השש עשרה, עם עליית המקובלים יוצאי ספרד ופורטוגל לארץ ישראל, קיבל ט"ו בשבט תיקון בלוח המועדים שלנו. ר' יצחק לוריא האשכנזי, המכונה האר"י, שחי בצפת עם תלמידיו וחבריו המקובלים בקשו לגבש את היום המיוחד כביטוי לגעגועים לארץ ישראל שבחה ופירותיה. לכן קבעו ותקנו את תיקון ט"ו בשבט שהפך במהלך השנים ל"סדר" מעין

"סדר פסח" ולצורך כך חובר בצפת באמצע המאה השבע עשרה הקונטרס "פרי עץ הדר" ובו פרטים על סדר אכילתם של שלושים מיני פירות בלווית ברכות ותפילות וסדרי לימוד.

אחד מן המנהגים הבולטים בקונטרס הוא סדר שתיית 4 כוסות יין בין הפרקים השונים של אכילת הפירות, או דוגמה נוספת של שנוי צבע היין בהדרגה מכוס לכוס מן הלבן אל האדום. כנראה סימל המעבר בצבע היין את המעבר מעונה לעונה מהחורף הקר והלבן אל הקיץ האדום והחם.

אין לך ביטוי מתאים יותר ממאמרו של היימן הירושלמי מדוע זכו האילנות לראש השנה המיוחד רק לעצמם. "ראו שניתן ראש השנה לבני אדם, באו ואמרו: כתוב בתורה 'כי האדם עץ השדה', נמשל אדם לעץ ועץ לאדם ואם כך, מה אדם יש לו ראש השנה אף עץ בדין הוא שיהיה לו ראש השנה. וכיוון שדיברו אילנות דברים של טעם, נתקבלו דבריהם. אמרו להם באיזה חודש, נקבע ראש השנה שלכם? השיבו אילנות כיוון שאנו צריכים למים קבוהו בשבט שמזלו דלי".