האג'נדה הפלשתינית מבוססת על התזה שירושלים הייתה עיר ערבית-מוסלמית מאז כיבוש הארץ בידי הערבים ב-640 תזה זו היא חסרת בסיס לחלוטין ומהווה שכתוב של ההיסטוריה לצרכים פוליטיים-לאומיים. היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים, מהמאה ה-10 לפנה"ס ועד 70 לספירה ומ-1840 עד הקמת מדינת ישראל ב-1948. כלומר, 1,170 שנים (לא כולל תקופת המדינה).

המוסלמים היוו רוב בעיר בתקופת האיובים (1190-1260) ובתקופה הממלוכית (1260-1516) ובתקופה העות'מאנית מהמאה ה-16 עד 1840, כלומר במשך כ-650 שנים. הנוצרים היוו רוב בעיר בתקופה הביזנטית, לאחר ניצורם של הפגאנים בין המאה-4 למאה ה-5 עד הכיבוש הערבי ב-640. בכל התקופה הערבית (640-1099) ובתקופה הצלבנית (1099-1190) כלומר, כ-740 שנים.

א. ירושלים הייתה עיר יהודית במשך 1,000 שנים. מהמאה ה-10 לפנה"ס ועד חורבנה של ירושלים בידי הבבלים ב-587 לפנה"ס הייתה ירושלים עיר יהודית. היא חזרה להיות עיר יהודית ב-538 לפנה"ס בעקבות הצהרת כורש והייתה עיר יהודית עד לחורבנה בידי הרומאים ב-70 לסה"נ.

ב. ירושלים לא הייתה עיר ערבית-מוסלמית תחת הכיבוש הערבי (1099-640) עד הכיבוש הערבי, כלומר בין המאה ה-4 והמאה ה-5 ועד למאה ה-7 שהם כ-300 שנים, היו רוב תושבי הארץ נוצרים והם המשיכו להיות רוב בעיר לאורך התקופה הערבית-מוסלמית (1099-640), כלומר כ-400 שנים נוספות. לאחר הכיבוש הערבי עשו השליטים הערבים מאמצים להפוך את ירושלים לעיר מוסלמית על-ידי יצירת מסורות איסלאמיות והזמנת מוסלמים להתיישב בעיר.

יצירת מסורות איסלאמיות - השליטים הערבים פעלו ליצירת מורשת מוסלמית בארץ. האומיים שאפו להפוך את ירושלים מעיר בעלת רוב נוצרי ואופי נוצרי לעיר מוסלמית וכתחליף למכה. ב-685 בנו האומיים את כיפת הסלע על חורבות בית המקדש והפכו את המקום לקדוש למוסלמים במטרה להתחרות במרכז הדתי במכה, שהיה תחת שלטון מתחרה, והיהודים איבדו סופית את אחיזתם בהר-הבית. יחסי האיבה בין שליטי חצי האי ערב לבית אומייה הם שהכתיבו את המאמץ להפוך את ירושלים לתחליף למכה.

במסגרת המאמץ לפיתוח מסורות הקושרות בין ירושלים והאיסלאם, הוכנסה המסורת על ביקורו הלילי של מוחמד בירושלים. למשה שרון יש הסבר אחר לגבי הסיבה להקמת כיפת הסלע. לדעתו, הוא הוקם כדי להפגין את עליונותה של הדת החדשה על הדתות הישנות, היהודית והנוצרית. גם השליטים העבאסים והפאטימים המשיכו בטיפוח מורשת ירושלים כעיר מוסלמית.

בשלב הראשון הושאר שמה הרומי של ירושלים, איליה קפיטולינה, ואחר כך הוחלף שמה לבית אל-מקדס (בית המקדש), ומאוחר יותר לאל-קודס (קודש, בערבית. השליטים הערבים עודדו מוסלמים להתיישב בירושלים, אבל על-פי עדותו של הגיאוגרף הערבי אל-מקדסי, מסוף המאה ה-10, המאמץ לא זכה להצלחה יתרה. תושבי העיר היו נוצרים ומספר היהודים גדל.

היו נוצרים שעזבו את העיר, אבל רובם נשארו והתגוררו ברוב שטחה של ירושלים בשכנות מעורבת עם מוסלמים וערבים עד לסוף התקופה המוסלמית, כאשר המוסלמים עברו לאזורים אחרים בעיר. הנוצרים נרדפו. עיקר ההרס והנזק נגרם מפעולות עוינות של מוסלמים שכללו מעשי שוד, הרס בידי השלטונות, ולעתים מעשי רצח ופרעות. המצב החמיר בשל המיסים הכבדים שהוטלו על מוסדות הדת.

היהודים, שנאסר עליהם לגור בעיר מאז 70 לסה"נ, קיבלו רשות לחזור ולהתיישב בעיר. 70 משפחות עברו לגור בשכונה בדרום העיר ליד הר-הבית ושעריו. לקראת תום התקופה עברו יהודי העיר להתגורר בחלק הצפוני-מזרחי של ירושלים, שם השתתפו בהגנת העיר בעת המצור הצלבני וספגו את מלוא עוצמת המתקפה שהביאה לכיבוש העיר.

לאורך הרוב המכריע של התקופה המוסלמית היו הנוצרים הרוב בירושלים, והיהודים התגוררו בדרום העיר. שינוי הרכב האוכלוסייה היה אטי והדרגתי. הח'ליף עבד אל-מלכ הציב חיילים מוסלמים כחיל מצב. אך למעשה לא הייתה קיימת מדיניות מכוונת של יישוב ערבים בארץ ולא מדיניות של המרת התושבים על דתם.

יש להבחין בין סגנון החיים הערבי, השיערוב שכפו השליטים הערבים על תושבי הארץ בתקופת הכיבוש הערבי-מוסלמי שנותר בעינו מאז ועד לתקופת המנדט הבריטי, ולבין ההרכב האתני-דתי של האוכלוסייה.

ג. ירושלים הייתה עיר נוצרית במשך 100 שנות הכיבוש הצלבני (1099-1190)

תושבי העיר הלא נוצרים נטבחו על-ידי הצלבנים ובעיר נותרה אוכלוסייה נוצרית. כיבוש העיר על-ידי הצלבנים הביא לחיסול הקהילה היהודית ועל היהודים נאסר לגור בעיר. הצלבנים עודדו הגירה ונוצרים מהאזור החלו להתיישב בעיר ומספרם הכולל היה בין 20,000 ל-30,000 נפש.

ד. ירושלים הפכה למוסלמית תחת האיובים (1260-1190)

בשנת 1190, שלוש שנים לאחר כיבוש ירושלים על-ידי צלאח א-דין, נוסדה מחדש קהילה יהודית בעיר. עם כיבוש ירושלים על-ידי האיובים השתנה המצב המשפטי והחלה תקופה של סובלנות כלפי היהודים. צלאח א-דין הזמין את היהודים לחזור לירושלים לאחר שכבשהּ, ובעיר חזרו וקמו שלוש קהילות יהודיות.

המאבק בין הצלבנים למוסלמים על השליטה בארץ הסתיים והארץ הפכה לארץ קדושה למוסלמים. לאחר ניצחונו של צלאח א-דין החלה עלייה לרגל לארץ מעירק, מצרים, אסיה הקטנה וארצות נוספות. העלייה לירושלים נחשבה לחג' קטן בהשוואה לחג' הגדול של העלייה לרגל למכה. צלאח א-דין בנה מקלטים כדי לארח את עולי הרגל. צלאח א-דין והאיובים טיפחו את אופיה המוסלמי של העיר גם על-ידי הקמת מוסדות דת איסלאמיים.

ה. ירושלים, עיר מוסלמית תחת הממלוכים (1516-1260)

הממלוכים השקיעו מאמצים בבניית מוסדות דת ובאכלוסה של ירושלים כעיר קדושה לאיסלאם ועודדו את ההתיישבות של מוסלמים בעיר. יהושע פרנקל חקר את ההרכב האתני-דתי של אוכלוסיית העיר בתקופה הממלוכית על-פי תעודות אל-רם אל-שריף והגיע למסקנה שהייתה הגירה משמעותית של מוסלמים לעיר אם כי הוא לא הביא נתונים מספריים. המהגרים הגיעו מרחבי העולם המוסלמי, מאסיה הקטנה, עבר הירדן המזרחי, ערי סוריה ומצרים, וכללו צופים מהודו ועבדים מאפריקה. העיר הפכה לעיר מוסלמית אך היו בה קהילות יהודיות ונוצריות.

היחס לנוצרים נחלק לשתי תקופות. בתקופה הראשונה, עד אמצע המאה ה-14, החשש הממלוכי המרכזי היה מפני מסע צלב נוסף שיגיע מאירופה, ולכן הם דיכאו ביד קשה את הנוצרים האירופים. התקופה השנייה התחילה בשנות ה-40 של המאה ה-14, כאשר הנוצרים קיבלו כתב זכויות שנקנה בכסף רב ששולם לממלוכים על-ידי האפיפיור. כתב הזכויות החזיק מעמד רק באופן זמני. סביב המאה ה-14 הפכו הנוצרים למיעוט בשל המצב הכלכלי והביטחוני הקשה, הרדיפות והמגפה השחורה. המוסלמים היו אז לקבוצה הגדולה ביותר.

ו. המוסלמים היו למיעוט בתקופה העות'מאנית (1.19-1516)

המוסלמים היו הקבוצה הגדולה ביותר לאורך המאה ה-16. אבל, משלהי המאה ה-16 מתחילה ירידה במספר המוסלמים. היהודים היו הקבוצה השנייה בגודלה, אבל הקבוצה הנוצרית גדלה ולאחר אמצע המאה ה-16 מספרם עלה על מספר היהודים. הגידול נבע ממעברם של נוצרים מכפרי הסביבה לירושלים בשל רדיפות וקשיים כלכליים.

במאות ה-17 וה-18 לא נערכו מפקדים עות'מאניים בשל חולשת השלטון, והמידע היחיד על אוכלוסיית העיר היה מסִפרי מסעות של תיירים ומהימנותו מוטלת בספק. במשך המאה ה-19 התחדשו המפקדים ועל-פי הנתונים עלה מספר הנוצרים מכ-3,000 בראשית המאה ה-19 לכ-13,000 ערב מלחמת העולם הראשונה. מספר המוסלמים עלה מכ-4,000 ל-12,000 והגידול העיקרי היה במספר היהודים שמנו כ-2,000 בראשית המאה ה-19 ומספרם קפץ ל-45,000 ערב מלחמת העולם הראשונה.

ההיסטוריון מוסטפא עבאסי חקר את תולדות הקהילה המוסלמית בעיר בין 1841-1914. עבאסי הדגיש את העובדה שיש מחלוקת בקרב החוקרים בנוגע לגודל האוכלוסייה במאה ה-19 ולגבי המספר המדויק של כל קבוצה דתית. אבל, הוא קבע שהריבוי הטבעי המוסלמי היה אטי בהשוואה לגידול האוכלוסייה היהודית והנוצרית. כבר בשנות ה-40 של המאה ה-19 היה מספר המוסלמים קטן ממספר היהודים.

מספר היהודים גדל בשל העליות לארץ של יהודים בעלי נתינות עות'מאנית ואזרחי מדינות זרות. עבאס קבע שהעיר "שינתה את פניה והמוסלמים איבדו את בכורתם בה. אומנם הייתה קבוצה של משפחות מוסלמיות שהחזיקו במשרות השלטוניות והמנהליות הבכירות בעיר כמו ראשות העירייה, אבל צביונה של העיר חדל להיות מוסלמי-עות'מאני והקהילה היהודית ואף הנוצרית בנו בנייני פאר בעיר העתיקה ומחוצה לה והשתלטו על מרחבים גדולים".

השינויים הדמוגרפיים 1914-1840 על-פי עבאסי:

השנה מוסלמים נוצרים יהודים סך הכול

13,000 5,000 3,350 4,650 1840

22,000 11,000 4,500 6,500 1870

42,000 25,000 8,000 9,000 1890

ההיסטוריון מרדכי אליאב חקר את תולדות הקהילה היהודית בעיר בין 1815 ל-1914. הוא חילק את מאה השנים הללו לשלוש תקופות:

התקופה הראשונה, תקופת ההתחדשות: 1840-1815 - מספר היהודים גדל מפחות מ-2,000- ל-5,500 נפש.

התקופה השנייה, תקופת הצמיחה והגידול: 1880-1841 - ירושלים היהודית גדלה פי שלושה ומספר היהודים הגיע ל-16,000 נפש. היהודים מנו כ-50% מכלל האוכלוסייה.

התקופה השלישית, תקופת ההרחבה והביסוס: 1914-1881 - ירושלים היהודית הרחיבה את גבולותיה, ביצרה את מעמדה, כלכלתה וחייה הפנימיים. ב-1914 היהודים מנו 45,000 נפש. בתוך 100 שנים גדל היישוב היהודי בירושלים פי 23. ב-1890 חיו בירושלים 42,500 תושבים. היהודים מנו 27,000 נפש, הנוצרים 7,000 נפש והמוסלמים 8,500 נפש.

הנתונים הם של חוקרים שונים בעלי הערכות שונות, אך הם נותנים תמונת מצב:

השנה יהודים נוצרים מוסלמים סך הכול

11,965 5,125 3,690 3,150 1550

13,799 10,076 2,090 1,633 1553/4

9,000 4,000 3,000 2,000 1799

9,000 4,000 3,250 2,250 1800

12,000 4,750 3,250 5,000 1840

19,950 5,550 4,200 8,000 1860

15,000 4,500 2,500 8,000 1863

22,000 6,000 5,000 11,000 1870

31,000 8,000 5,500 17,000 1880

25,000 5,000 8,000 22,000 1889

42,000 1890

1,000 10,000 9,270 30,799 1893 כולל זרים (43,000 1896/7 )

60,800 7,000 12,800 41,000 1898

55,000 1900

70,000 12,000 13,000 45,000 1910

[הנתונים מתוך: רוברטו בקי ויהושע בן אריה].

סיכום

היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים, מהמאה ה-10 לפנה"ס ועד 70 לספירה. המוסלמים היוו רוב בעיר בתקופת האיובים ובחלק מהתקופה הממלוכית, בין 1190 ל-1260 ומסביבות אמצע המאה ה 14- ועד סיום השלטון הממלוכי, כלומר במשך 326 שנים. הנוצרים היוו רוב בעיר בתקופה הביזנטית, לאחר ניצורם של הפגאנים במאה ה-5 במרבית התקופה הערבית ובתקופה הצלבנית, מהמאה ה-5 עד 1190 התקופה האיובית. כלומר, כ-600 שנים.

בראשית התקופה העות'מאנית עדיין היה רוב מוסלמי בעיר, אך בהיעדר מפקדי אוכלוסייה במאות ה-17 וה-18 חסרים נתונים רשמיים. אבל, ממקורות שונים מתברר שהיו תנודות בנתונים והיהודים הפכו לרוב סביב אמצע המאה ה-19 כלומר, המוסלמים היו 350 שנים רוב בעיר בתקופה העות'מאנית. מ-1840 עד היום היהודים הם הרוב, כבר 178 שנים.