זאת איננה תורת ישראל

"המנהיג משה, עליו השלום, העמיד ההמון אצל הר סיני לראות את האור, אשר ראוהו אילו היו יכולין עליו כיכולתו. ואחר כך קרא לשבעים זקנים וראוהו... ואחר כך קבץ השבעים זקנים השניים וחל עליהם מאור הנבואה... ומעידים קצתם לקצתם במה שרואים ובמה ששומעים. ונתרחקו המחשבות הרעות מן האומה, שייחשב כי הנבואה טענה מהיחיד שטען בה, כי לא ייתכן לעבור ההסכמה על ההמונים ההם, כל זמן שֶרַבּוּ והיו קהילות... וכולם עדים למשה, מזרזים על תורתו".

לפי ר' יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי", זהו אחד ההבדלים הבולטים בין היהדות לבין הדתות הגדולות האחרות. אם נרחיב את הרעיון שלו, הוא כזה: הנצרות מבוססת על אדם אחד שטען שהייתה לו התגלות אלוהית, והאיסלאם מבוסס על אדם אחד שטען שהמלאך גבריאל התגלה אליו. לעומת זאת, היהדות מבוססת על מעמד הר סיני: אירוע בו נכחו מיליונים, שהעבירו את רשמיו מדור לדור. והיהדות גם אינה מונופוליסטית: משה חילק עם עשרות הזקנים ודרכם עם בני ישראל את כל ששמע מפי הקדוש ברוך הוא, בעוד ישו ומוחמד היו סולנים שלכל היותר היו מוכנים לנגן בהרכב קאמרי מצומצם.

זהו הסבר מרכזי למעמד הר סיני, הניצב במרכז פרשת "יתרו" שאנו קוראים השבוע. ואולי אפשר להציע עוד הסבר, השואב מפרשה הרבה פחות אלוקית והרבה יותר אלילית אליה נחשפנו השבוע – פרשת אליעזר ברלנד. חסידיו השוטים טוענים, כי עבירות המין שביצע היו בעצם חלק מטהרה עילאית שלו, וכי העונש שנטל על עצמו היה חלק מקדושתו היתרה. אך מעמד הר סיני – לעיני כל ישראל, נשים וגברים, ילדים וזקנים, עשירים ועניים, מלומדים ובורים – נועד להעביר מסר חד-משמעי: איש איננו מעל החוק. התורה חלה על כולם, ואין אף יהודי שרשאי לטעון שהוא משוחרר ממצוה כלשהי. כל מי שטוען אחרת, הריהו כופר בעיקר.

לפני מתן תורה מבטיח ה', שאם בני ישראל יקיימו את התורה, אזי "והייתם לי סגולה מכל העמים... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". מכאן בא הביטוי "עם סגולה", מכאן באה לשון התפילה "אתה בחרתנו מכל העמים" – וכאן מצאו שונאי ישראל מקום להעליל עלינו, כאילו אנחנו אוחזים בתפיסת עליונות גזענית.

יש שני הבדלים תהומיים בין הגישה היהודית כלפי עם ישראל לבין גישתם של גזענים כלפי עצמם. הראשון: כל אחד יכול להצטרף לעם ישראל, בעוד שהגזע הוא קבוצה סגורה שיש לשמור על "טהרתה". נכון, לא קל להתגייר – כי היהדות איננה דת מיסיונרית – אך הדבר אפשרי. ואילו בעיני הגזען, שחור לעולם לא יהיה שווה ללבן, צועני לעולם לא יהיה שווה לנורדי ויהודי לעולם לא יהיה שווה ל"ארי" – כי מדובר בשיוך ביולוגי-תורשתי שאינו ניתן לשינוי.

השני: היהדות רואה את הבחירה כחובה ומטלה, לא כזכות והנאה. תפקידו של עם ישראל בעולם הוא להפיץ את ההכרה בקדוש ברוך הוא – לא לשם המרת דת, אלא כדי שכל יושבי תבל יקבלו עליהם את מלכותו. לשם כך, עם ישראל חייב להציג דוגמה מוסרית ולהתנהג בצורה המופתית ביותר – ולכן יש לו 613 מצוות, לעומת שבע מצוות בלבד ליתר העמים. המטרה הזאת תושג במלואה רק בימות המשיח, ורק אז יגיע העולם להשלמתו הרוחנית ויתקן את הנפילה האיומה של אדם הראשון מגן העדן.

גם זה מתקשר ל"רב" ברלנד. מנהיג רוחני יהודי צריך להיות מופת ומודל לחיקוי. אם הוא איננו כזה – הרי שהוא חוטא ומחטיא, ואף מחלל שם שמים שעונשו הוא החמור ביותר. "תורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" – אומר הנביא מלאכי. חז"ל למדו מכאן, כי יש ללמוד תורה רק ממי שדומה למלאך. זוהי כמובן דרישה כמעט בלתי אפשרית, אך דומני שמדובר פשוט בלשון גוזמה (הנפוצה בדברי חכמינו), שמטרתה להציב רף גבוה ככל האפשר למלמדי תורה ומנחילי מוסר. מי שמבצע עבירות מין, מעודד את חסידיו לנהוג באלימות, נמלט מן החוק ועל פניו מרמה בעשרות מיליונים – הוא מלאך חבלה.

בפרשה של השבוע שעבר, "בשלח", קראנו את הבטחת ה': "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך". בשבת הבאה נקרא בפרשת "משפטים", כי אחד החיובים של החובל בחברו הוא "ורפוא ירפא". אומרים חכמינו: "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". לכאורה היינו חושבים, שאם ה' שלח מחלה ואם הוא הבטיח לרפא – אין זה עניינו של בשר ודם להתערב. אך לא כך: תפקידו של הרופא הוא לרפא, וחובתו של החולה לפנות אליו.

גם זה אחד מיסודות האמונה היהודית. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, ומאז מתנהל העולם בדרך הטבע. רק במקרים נדירים מאוד מתרחשים ניסים, ואסור לאדם לסמוך על הנס. כשם שלא קופצים מהגג, כי יודעים שזוהי סכנת מוות – כך לא נותנים לחיידקים להסתובב בגוף ולא מדדים על רגל שבורה. מי שחושב אחרת הוא שוטה שבשוטים, ומי שמצווה אחרת – הוא פושע.

ברלנד טוען, כי מעשיו לא היו תרמית, שכן הפונים אליו ידעו שהוא אישיות רוחנית ולא רופא. אם ברלנד היה מסתפק בברכה או תפילה, ומדגיש שחובה להמשיך בטיפול הרפואי – ניחא. אבל לפי העדויות והחשדות, הוא גרם לחולים אנושים לנטוש את הטיפול ולהסתפק בסוכריות שנתן להם ובהבטחותיו ל"פדיון נפש". אם אכן כך היה, זה מעביר את ברלנד וכנופייתו ממעמד של "רק" רמאים למעמד של רוצחים-בכוח ואולי אף בפועל.

שיהיה ברור: יש כוח לתפילה, ויש כוח גדול יותר לתפילתו של אדם גדול יותר. זה דווקא היגיון פשוט: ככל שהאדם קרוב יותר לאלוקים, כך גובר הסיכוי שתפילתו תישמע – בדיוק כמו במערכות האנושיות. אך בנוגע לברלנד יש שני "אבל" גדולים. האחד: הוא לא אדם גדול. הוא עבריין מין אלים וסהרורי. השני: התפילה היא תוספת, לא תחליף. מצות פיקוח נפש קודמת כמעט לכל המצוות האחרות, והחובה היא לפעול קודם כל בדרך הטבע.

בכלל, שילוב של רבנים (או "רבנים") וכסף – בדרך כלל לא נגמר טוב. חלק ניכר מגדולי ישראל לאורך הדורות היו במקרה הטוב בני המעמד הבינוני, ובמקרים רבים – דלים ואביונים. החומריות לא עניינה אותם, ולפעמים הם ויתרו עליה במודע כדי שלא תפריע להתקדמותם הרוחנית. מעטים מאוד מביניהם היו עשירים של ממש, וגם אז הם ידעו להשתמש בממונם לטובת הכלל: חילקו צדקה, הקימו ישיבות, הפיצו ספרים, התנדבו לשמש בקודש.

אני לא אומר שהמצב הרצוי הוא שתלמידי חכמים יהיו קבצנים, ודאי לא בחברה מערבית מתקדמת של המאה ה-21. לרבנים מגיע שכר ממנו יוכלו להתפרנס בכבוד, וכבוד התורה הוא שיתגוררו בדירה נאה וישתמשו בכלים נאים. לצד זאת – ולמרבה הצער צריך לומר את הדברים, כי מתברר שיש ביניהם מי שלא חושבים כך – הם חייבים להקפיד הקפדה יתרה על טוהר הכנסותיהם. אם נקפוץ שבועיים קדימה, נגיע לפרשת "תרומה" שבאה אחרי פרשת "משפטים" – ללמדנו שרק כסף טהור, העומד בכל הכללים שבין אדם לחברו, הוא זה הרצוי לעבודת הבורא ולהקמת מקדשו.

"מקובל שמקבל – עלי לא מקובל", אמר פעם הרב שלמה דיכובסקי, מגדולי הפוסקים בארץ בדורנו. מי שבאמת רוצה לעזור ליהודי, מי שבאמת קרוב יותר לעולמות העליונים, מי שבאמת חומל על הבריות – לא יתעשר מצרותיהם ולא ידרוש תמורה בעד סיועו. והוא בוודאי לא ינצל את מצוקותיהם. "כל אשר לָאיש יתן בעד נפשו"; אתם יודעים מי אמר זאת? השטן (בספר איוב). מי שמוכן לקחת תשלום כאשר אדם נאבק על חייו, יש בו לא מעט שטניות.

כדאי לשים לב לעוד תופעה. מי שמתדרדרים לתהומות של שפלות – בעבירות מין ובעבירות ממון – הם לעיתים כאלו שלפחות כלפי חוץ דווקא מחמירים יותר במצוות. הם לא ילחצו יד לאישה, יסרבו לצפות בסרט בטיסה, יטיפו ללבוש נשי צנוע במיוחד, יתנדנדו במרץ רב בתפילה, יניחו שני זוגות תפילין (רש"י ורבינו תם) ועוד כהנה וכהנה. אז איך יכול להיות, שדווקא הם יהפכו לעבריינים?

ההסבר מצוי במצוה מאלפת במיוחד: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו". לכאורה – מוזר. מילא שאסור לגרוע; התורה אמרה ארבע ציציות ולא שלוש, שבעה ימים בפסח ולא שישה, 39 מלאכות בשבת ולא 38. אבל למה שיהיה לי אסור להוסיף? אני רוצה חמש ציציות, שמונה ימים בפסח ו-40 מלאכות בשבת. מה רע? אני מוסיף קדושה!

אז זהו – שממש לא. התורה היא ספר מוסר, שמטרתו לשפר ככל הניתן את נפשו של האדם. במובן זה, היא כמו תרופה. אם הרופא רשם 10 מ"ג אנטיביוטיקה שלוש פעמים ביום, והחולה יחליט שהוא רוצה להבריא יותר מהר ויקח 15 מ"ג ארבע פעמים ביום – רוב הסיכויים שהוא יגיע לחדר המיון ואולי אף למקום גרוע עוד יותר. הבורא יודע כמה ציציות צריך, כמה ימים בפסח יועילו וכמה מלאכות אסורות בשבת יחשלו אותנו.

חוץ מזה, לא במקרה התורה ציוותה בסדר הזה – "לא תוסיפו ולא תגרעו". כי כאשר מתחילים להוסיף, מגיעים גם להפחתה. אם פורצים את הגדר כלפי מעלה, הרי שבהמשך פורצים אותה כלפי מטה. גם את זה אנו מכירים מחיי היום-יום: אם הוספתי עשר דקות בחדר הכושר, אני מרשה לעצמי להפחית במזון הדיאטטי. דייך במה שאסרה עליך תורה, אמרו חכמינו. והלוואי שנקיים את מצוות התורה כמות שהן.

נסיים במה שפתחנו – מעמד הר סיני. הדיברה העשירית היא "לא תחמוד", וכבר התקשו בה המפרשים: כיצד אפשר לצוות על האדם מה לחשוב ומה לרצות? ר' אברהם אבן-עזרא נתן הסבר יפהפה: כפרי לא יחשוק בבת המלך, כי ברור לו שהיא מחוץ להישג ידו; באותה צורה צריך להיות ברור לכל אחד מאיתנו שרכושו של האחר הוא מחוץ להישג ידנו. יש עוד פירושים, אך לא בכך נעסוק הפעם.

אני רוצה להפנות את תשומת הלב לפער התהומי-לכאורה שבין הדיברה האחרונה לבין הדיברה הראשונה. "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", שמעו כל קהל ישראל ישירות מפי הגבורה. הכרזה עוצמתית מאין כמותה, המקשרת במישרין את בורא העולם אל עמו הנבחר, באמצעות החוויה המכוננת של יציאת מצרים אך לפני שבעה שבועות. ואיך נגמר המעמד הזה? "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו שורו וחמורו וכל אשר לרעך". איך עברנו, שלא לומר נפלנו, מ"ה' אלקיך" ל"אשת רעך"? חשבנו שאנחנו ייחודיים, נעלים, אלו שזוכים לגילוי שכינה – ועכשיו מדברים איתנו על שוורים וחמורים?!

כן, בדיוק כך. כי אין טעם ל"אנכי" בלי "לא תחמוד". אם אני חושק ברכושו של האחר, אם אני מקנא בו, אם אני רוצה דווקא את מה שיש לו – אזי אין יראת אלוקים בקרבי. עיני צרות בחברי, ליבי מלא צער ומוחי מחבל תחבולות כיצד להשיג את היעד הנכסף. ומאחר שזמן, תשומת לב ומשאבים הם לרוב "משחק סכום אפס" – ממילא אינני פנוי לעבודת הבורא.

גם ההפך נכון. כדי להגיע ל"לא תחמוד", אני חייב להפנים את "אנכי". זו הדרך. אם האלוקים בורא העולם, זה ששידד את מערכות הטבע כדי להוציא את אבותי ממצרים, אומר שאני יכול להתגבר על יצרי ולא לחמוד – הרי שהדבר אפשרי. ואילו מי שכן חומד את ממונם של אחרים, ובוודאי מי שעושק אותם ומנצל את מצוקתם – מוכיח בכך שלא רק את "לא תחמוד" הוא עקר מן התורה, אלא גם את היסוד עליו היא בנויה, כפי שלומד הרמב"ם מן הדיברה הראשונה: "יסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם – לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו". הוא לא רב, הוא אפילו לא "רב"; הוא הגרוע שבכופרים.