הלוואה לנצרך הינה מצוות עשה דאורייתא: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך" (שמות כב, כד), ומסביר הרמב"ם: "שנצטווינו להלוות לעני כדי להרחיב לו ולהקל על עניינו. ומצווה זו גדולה וחמורה יותר ממצוות צדקה. כי מי שנצרך ומגלה פניו לבקש מבני האדם, אין מצוקתו וצערו בדבר זה כמו זה שעדיין לא גילה פניו, והוא זקוק לעזרה כדי שלא יתגלה מצבו ולא יהא נצרך" (הרמב"ם, ספר המצוות, מצווה קצז).
"ולפי דעת הפוסקים כולם מצווה להלוות גם לעשיר, ומצוות גמילות חסד נוהגת בין לעני ובין לעשיר, ומה שכתב הרמב"ם "לעני" הוא מפני שגם העשיר הנצרך באותה שעה הוא בכלל "עני". (נחמה ליבוביץ, פרשת משפטים)
ועולה פה תמיהה גדולה, והרי מצווה היא, למה נכתב "אם", ולא "כאשר" למשל, למה מילת התנאי הזאת? ועל כך עונה עונה המהר"ל מפראג בפירושו "גור אריה": "מה שכתוב לשון "אם" אף על גב שהוא חובה, הוא מפני שאם יעשה מחובה כאילו קיים גזירת המלך, אין הדבר לרצון לקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו... כי העבודה (עבודת השם) צריך שיהיה עבד לו מרצונו ורק אז נקרא "עובד", אבל אם הוא מוכרח אין הוא עובד. וכן אם הלווה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זו מצווה, כי צריך שיתן לו מרצונו בלב טוב, כדכתיב: "נתון תיתן לו ולא ירע לבבך"(דברים טו י).
צריך שהמצווה תיעשה מתוך רצון ולא מתוך הכרח. ויקל עלינו לקיים מצווה זאת אם נדע שהכל שייך להשם. שלו וממנו הכל. גם העושר וגם העוני. ושני מצבים אלה הינם ניסיון לנושאיהם. ועל כך נאמר: "אשרי אדם שהוא עומד בניסיונו. שאין בריה בעולם שאין הקב"ה מנסה אותה. את העשיר הוא מנסה אם תהיה ידו פתוחה לעניים, ואת העני הוא מנסה אם יכול לקבל יסורים ואינו כועס.
ואם עמד העשיר בניסיונו ועושה צדקות, נרי הוא אוכל ממונו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... ואם עני עומד בניסיונו ואינו מבעט, הרי הוא נוטל כפליים לעולם הבא. אבל העשיר שעינו רעה, הולך הוא וממונו מן
העולם הזה, שגלגל הוא בעולם: לא מי שהוא עשיר היום עשיר מחר, ומי שהוא עני היום עני למחר, אלא לזה מוריד ולזה מעלה" (שמות רבה ל"א, ב).
עניין מוסרי
וגם חיזוק לעניין מביא "מעשה רוקח": עליך להלוות לו משום שכספו של העני מצוי בידך. הכסף אינו אלא פיקדון בידי העשיר, אשר הפקיד אצו השם יתברך על-מנת לשמור עליו ולתמוך בעני. שכן הדין הוא, שהכותב נכסיו לאחד מבניו לא עשאו אלא אפוטרופוס, על-מנת שיחלק את הנכסים בין יתר הבנים.
כך השם יתברך עושה את העשיר לאפוטרופוס גרידא על הכסף, על-מנת שיחלקו כראוי בין העניים" וחכמינו מלמדים אותנו כיצד נחליט ונדע למי עלינו לסייע:
"את עמי" - ישראל וגוי עומדים לפניך ללוות - "עמי" קודם.
עני ועשיר - "עני" קודם.
עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמי, שנאמר "את העני עמך"(מכילתא קפד)
וכאן אנו לומדים עניין מוסרי עמוק וחשוב ביותר: עניי עירך קודמים לעזרה, להלוואה, לתמיכה ולכל מה שיצטרכו. בכך פונה התורה לאותם המחפשים לעשות גדולות ונצורות בחוץ בסיוע לחלכאים ונדכאים ולכך נוסעים למקומות רחוקים מביתם, כי לעזור לבני משפחתם הנזקקים, לבני עירם, קטן עליהם. עשיית חסד עם האחר - בממונו ובגופו, הינה מצוות עשה חשובה ביותר והתורה מתווה לנו את סדרי העדיפות בגמילות חסדים:
אהבת האנושות
אין לנסוע רחוק ולסייע לזרים כאשר בני עירך, שכונתך, זקוקים לך. אין לחפש "התנדבות גדולה" כשבני משפחתך זקוקים לך ביותר. רק מפני שעזרה בבית, לבני המשפחה, לסביבתו הקרובה אינם מביאים את הסיפוק והכבוד אליהם הוא חותר.
התורה תורת חיים היא ואהבה לבני האדם שנבראו בצלם. זוהי תורה המלמדת אותנו אחווה ואנושיות ודאגה לזולת ואת זה נוכל לקיים רק אם נדאג ונסייע לזולת בסדר ההיררכי הנכון. קודם הקרובים לנו ביותר ומשם - הלאה.
"הדרך לאהבת הזולת, לאהבת האנושות שבחרה בה התורה היא בהרחבה מתמדת של החוג שבו האדם נתון, של אהבת הורים לילדיהם המתרחבת גם על ילדי הזולת, המתפשטת וכוללת לא רק קרובי משפחה, אלא גם קרובים קרבת מקום, אשר בתוכם נזדמן לו לחיות, ומכאן תתפשט ותתרחב האהבה על העם כולו, על האנושות כולה" (נחמה לייבוביץ, פרשת משפטים, "עניי עירך")
[
מתוך האתר שלי - "פרשת השבוע"]
