נאום אולמרט ועליית החמאס

מ"מ רוה"מ, אהוד אולמרט (ודומיו) מציג בפנינו עמדה המדגישה את חשיבות "הרוב היהודי" וטוענת כי הפתרון לשאלה זו ולאיום הדמוגרפי הוא בין השאר בהסתלקות מחלקי א"י, ופותר עצמו מלנמק ולהוכיח את ההנחה הזאת.

וכשאין נימוקים מחפשים סיוע ונתלים באילנות גבוהים, וכך מצא אולמרט להסתמך על גדולים כז'בו, שעל תורתו וכתביו התחנכו אולמרט ולבני. שימוש אנכרוניסטי זה מטעה ומוליך שולל. באותה שיטה נוקט גם השמאל, כשהוא מבקש לרתום את הליבראליזם ההומאני של ז'בוטינסקי ביחס לערביי א"י, לרעיון של מדינת כל אזרחיה.

כבר היום בגבולות הקו-הירוק מתגוררים פלשתינים המהווים כרבע מן האוכלוסיה. תוך זמן קצר יגיעו הפלשתינים לאחוז מהאוכלוסיה הכללית שיתאים להגדרה של מדינה דו-לאומית. לא בכדי מבקש ח"כ אחמד טיבי כבר היום להכריז על ערביי ישראל כעל מיעוט לאומי.

למדינה הדו-לאומית בגבולות הקו הירוק, שהיא ישראל, תתווסף המדינה הפלשתינית והחמאסית במערב הירדן כשהיא "נקייה" מיהודים, ואליה יצטרפו בעתיד הקרוב מיליוני "הפליטים" הפלשתינים, כהצהרתם של אולמרט ולבני. לכך יש להוסיף מדינה פלשתינית נוספת, עם סילוקה הצפוי של המלכות ההאשמית בא"י המזרחית - היא ירדן.

בתנאים אלה, מבטיחים לנו אולמרט את לבני והשמאל, שלום וביטחון כביכול, ו"מקלט בטוח" ליושבים בציון. אולמרט ולבני כבר יכולים להתחיל לשיר, ולאחר עליית החמאס גם בקול רם במיוחד: שתי גדות לירדן זו שלהם וזו גם כן. שיר שהם אמונים עליו בשינוי קל משחר ילדותם. ואילו ז'בו יכול רק להתהפך בקברו ולזעוק: ארור האומר פה גזורו - ארור כמרירי הר עיבל.

אם נבחן את תורתו של ז'בו, שעל-פיה מנסה אהוד אולמרט לשכנענו בצדקת דרכו נגיע למסקנות שונות לחלוטין:

הציונות "הרוממה", כלשונו של ז'בו, היא "רוב יהודי בא"י השלמה על שתי גדותיה". ההתיישבות בעבר-הירדן מזרחה חשובה בעיניו יותר מההתיישבות במערבה, כיוון שהשטח במזרח-הירדן גדול פי שלושה ממערבו. השטח של א"י על שתי גדותיה צריך להספיק לריכוזו של כל העם היהודי בא"י. כשמדינה כזאת תתקיים, רק אז, יש לתת ערבויות למיעוט הערבי שיימצא בה, כדי לשמור על זכויותיו.

עניינו של ז'בו הוא ב"רוב יהודי" ובהבטחת "מקלט בטוח" ליהודים בא"י. אמרתו המפורסמת היתה "אם לא תחסלו את הגולה הגולה תחסל אתכם", וחבל שדברים אלה נפלו על אזניים ערלות אשר גם הפכו אותו ל"אוויל" ומפריח הפחדות ואיומי סרק, כפי שהיום מאשימים את כל אלה הרואים בעליית החמאס חזרה 50 שנה אחורה, והגדלת סיכויי המלחמה. יש לקוות כי הפעם הציבור יראה נכוחה וידחה ניסיונות אלה.

בין הצהרת בלפור ועד פרוץ מלה"ע השנייה פלשו לא"י, ללא רשות, יותר ערבים מאשר הגיעו יהודים. הם פלשו מסוריה ועירק ומארצות ערב האחרות והגדירו עצמם כ"פלשתינים" כביכול. מקרב הפולשים האלה הגיעו גם 100 אלף פורעים מעירק, כשהם מזוינים מכף רגל ועד ראש, ואותם ארגן המופתי הירושלמי וקרא להם לעלות על פלשתינה.

אז מה יש למ"מ רוה"מ לחפש אצל ז'בו, כאשר כל התנאים שונים לחלוטין. הוא מנסה לרמוז כאילו ל"קדימה" יש קשר כלשהו לתורת ז'בו, רק כדי להעלות "דחליל" של א"י השלמה, שכבר מזמן נגוזה בנסיבות הזמן, ולהעמיד את המתנגדים לו כ"שוטים" קיצונים, חסרי קשר למציאות. "דחליל" זה אפשר להקים, כפי שעושה חיים רמון, גם כאשר ידונו על נסיגה לשתי גדות הירקון.

אולמרט זנח את האידיאולוגיה בבסיס תורתו של ז'בו שכל שטח של א"י שייך לעם היהודי, וגם בנסיבות שיש לנטוש שטח מסיבות ביטחוניות (כבתל-חי), לא עלה בדעת ז'בו להגדיר זאת כשטח כבוש.

אבל כך עשה רוה"מ שרון והחרו החזיקו אחריו אולמרט את לבני, כאשר הגדירו במכתב לנשיא ארה"ב שטחים של א"י כשטחי כיבוש. כל זאת כדי להצדיק ביצוע נסיגה חד-צדדית לגבול המדיני ולא לגבול ביטחוני, כדי לרצות את הנשיא בוש והאירופאים.

האם זה מה שהיה ז'בוטינסקי אומר?! ומדוע על הפלשתינים לחשוב שבנסיגה החד-צדדית יש משום ויתור ישראלי, הרי רוה"מ, ואולמרט את לבני נתנו להם אישור, כי שטחים אלה מגיעים להם ע"פ דין והשמאל כבר "מכר" את כל השטחים כ"שטח כבוש" כבר מזמן.

זאת ואף זאת: יחסו של ז'בו לערבים השתנה מהקצה אל הקצה. מלכתחילה ראה בהם ז'בו אספסוף פרוע חסר תודעה לאומית, שמוכן למכור את אדמתו ולוותר עליה ולהסכים לשלטון הרוב היהודי תמורת הנאות כלכליות.

באותה עת לא ראה ז'בו כל סיכון מצד המיעוט הערבי. יחס זה השתנה לחלוטין, כמתואר בצורה מפורשת בסיפרה החשוב של רפאלה בילסקי על משנת ז'בוטינסקי "כל יחיד הוא מלך" (הוצאת דביר-1988).

בעמ' 287 ובמקומות נוספים, על סמך ציטוטים ממאמריו, הוא השתכנע כי אין תקווה, ולו הקלושה ביותר, להשיג את הסכמתם של ערביי א"י להפיכתו של חבל ארץ זה לא"י. בכך הכיר ז'בו בעוצמת הלאומיות הפלשתינית, וכיום ניתן להוסיף את עוצמת אמונתם המוסלמית. את השקפתו המוקדמת כלפיהם הוא הגדיר כ"הזיה ילדותית".

לפיכך תשובתו של ז'בו לבעיה זו היתה מדיניות "קיר הברזל", כמו ציונים נאורים אחרים אף התייחס לפיתרון של "הזזת אוכלוסין", כפי שהיה נהוג אותם זמנים באירופה.

רק מאחורי "קיר הברזל" יובטח גידולו של "הרוב היהודי", אשר ישכון ב"מקלט בטוח" לעומת הסכנות העומדות בפניהם בגולה. קיר ברזל זה צריך לשכנע את הערבים שלא יהיה באפשרותם לפגוע בנו, ולמנוע את קיומה של ההתיישבות היהודית ויצירת מדינה יהודית על שתי גדות-הירדן, אליבא דז'בו.

אם לז'בו היתה "רשות" לשנות את עמדתו ביחס לערביי א"י ולהגדיר אותה כ"הזיה ילדותית", גם לאולמרט "מותר" לשנות גירסא דינקותא ולחזור לעמדה הקמאית ההזויה של ז'בו, שלפיה ניתן בכלל להגיע אי-פעם להסכמה מצד הערבים.

איזה קיר ברזל ומקלט בטוח מבטיח לנו אולמרט?! כיום יותר יהודים נרצחים בא"י מאשר בארצות הגולה. האם המקלט הבטוח שעליו חשב ז'בו הוא אותו מקלט שבו יעסקוהיהודים כל היום במיגון בתים ומוסדות חינוך וכיוצ"ב, ומנסיגה לנסיגה יתבצרו מחדש ויקימו מערכת התראה של "שחר אדום", שהוא כבר דגל שחור לחזון של "מקלט בטוח".

לעומת דבריו האמיצים והנחרצים של ז'בו, דואב הלב לראות את מנהיגינו כיום, שהם עצמם, עמדותיהם ודבריהם הופכים למותגים המשווקים ע"י פרסומאים ואסטרטגים השואבים את תורתם מן המאניפולציה וההונאה המצויה לרוב בתרבות הצרכנית שלנו. אולמרט הנחרץ בכנס הרצליה הוא הגלות ממנה רצה לגאול אותנו ז'בוטינסקי.

עלייתו של החמאס מלמדת, כי הלאומנות הערבית, כפי שצפה אותה ז'בו, מתחזקת ומתקצנת בקיצוניות דתית. החמאס מצהיר שהוא יקיים אותם הסכמים שעולים בקנה אחד עם האינטרס הלאומי והפלשתיני. כלומר: כל מה שנתננו וכל מה שניתן ללא תמורה - הוא יקבל בשמחה וברצון. ומה שנוגד את האינטרס הפלשתיני - אין חובתו לקיים.

ההצהרות החותכות והחד-משמעיות של מ"מ רוה"מ, שלא ידבר עם החמאס אם לא יקיים תנאים, שכל בר-בי-רב יודע שאין לו רצון ויכולת לקיים אותם, כי זו מהותו, מלוות בסייגים של הצהרות שמעון פרס ואחרים מ"קדימה" ושל התקשורת האתרוגית.

כולם מנסים למצוא בכל חצי-מילה שאומר החמאס פתח שבו ניתן יהיה לדבר ולהגיע להסכמים שאינם הסכמים, כדי להצדיק המשך ביצוע של נסיגות חד-צדדיות. כך מתעתעתים בציבור ואין אומרים לו אמת. זו גניבת-דעת אשר פוגעת במהות הדמוקרטיה.

כך סלל בזמנו שמעון פרס את הדרך לאמריקנים לתמוך בהסכמי השלום שלו, כאשר דעתם היתה שונה, אבל בשום פנים ואופן הם לא היו מוכנים להעמיד עצמם כיותר ישראלים מן הישראלים עצמם.

גם עכשיו כל "חיפושי הדרך" להצדיק בסופו של דבר קיום שיחות ומו"מ עם כחמאס כרשות נבחרת, יסללו את הדרך קודם לאירופאים ואח"כ לאמריקנים ויכשירו שיחות עם החמאס.

אנחנו מחפשים הצדקות מדוע להעביר כספים לרשות הפלשתינית-חמאסית. מדוע אפוא האירופאים והאמריקנים יהיו יותר ישראלים מישראל ויפסיקו לממן את החמאס בשל היותו ארגון טרור.

אריאל שרון בבחירות הקודמות הותיר אף הוא פתח וציין, שלעת שלום יש צורך ב"ויתורים כואבים". פתח זה נפער והפך לשינוי קיצוני של נסיגה חד-צדדית ללא הסכם, תוך קבלת מכתב תמיכה כביכול מהנשיא בוש.

מר אולמרט, כפי שעשה אריאל שרון, מותיר מרחב פעולה בנאומו: אם לא נגיע לידי הסכם אזי נפעל ע"פ שיקולינו אנו - לפי האינטרס הביטחוני והלאומי שלנו לקביעת גבולות בגיבוי בינלאומי.

האם מי שיצביע "קדימה" יודע איזה פתח נפער מן המשפט הזה?! עכשיו עליית החמאס טרפה את הקלפים וראו גם ראו כיצד מכינים את הקרקע להמשיך באי-הבהירות של הנסיגות החד-צדדיות, בחירור קיר הברזל של ז'בו, בהפחדת עלייה שאותה אנחנו מקווים שתגיע לארץ ובסיכול המקלט הבטוח.

דומה כי אין לנו מדיניות של "ציונות רוממה" ולא מדיניות של מקלט בטוח, אלא מו"מ עם האמריקנים והאירופאים על התכתיבים שהם מכתיבים לנו, ואנחנו הופכים לקבלן ביצוע של הנשיא בוש וק' רייס והאירופאים.

זהו הקולוניאליזם הנאור, המעוניין בשקט ובזרימה שוטפת של נפט. הם לא ממש מוטרדים ממכסת ההרוגים השנתית שלנו ויוצאים ידי חובה בהצהרות מילוליות ובעצות "ידידותיות", מה לא כדאי לעשות נגד הרוצחים בנו.

הבוחר בישראל חייב לראות לנגד עיניו את מה שהתרחש בשנתיים האחרונות, להשתחרר מהמדיניות המסווה והמסלפת של "קדימה" הנתמכת ע"י השמאל, ולהוריד את המסכות מהפוליטיקאים. קדימה לא הורידה את המסכות, כפי שטוענים, היא רק החליפה אותן.