בחירות 2019, מתאפיינות בשלוש תופעות יסודיות, שרק אחת מהן - אי-היציבות והעדר כושר הכרעה פוליטית במפלגות הרוב היהודי - זוכה לתשומת הלב הציבורית הראויה: הכוחות הפוליטיים המרכזיים הנאבקים בה, כבר אינם זהים או נגזרים מהעבר הטרום-מדינתי; קווי החיתוך בין השמאל לימין שונים מן העבר ובלתי-יציבים; הערכותן ומשקלן של המפלגות הערביות עשוי, לראשונה, להכריע את גורל המאבק הפוליטי ולקבוע את מבנה השלטון. לשלוש התופעות חשיבות רבה, משום שהן משנות קווי-חיתוך גושיים בתוך החברה הישראלית. הגוש המאוחד של המפלגות הערביות - 4 מפלגות שהתאחדו טכנית לרשימה אחת לצורכי הבחירות
1, ורשימתו הביזארית (לטעמי) של
אביגדור ליברמן -
ישראל ביתנו - שלה כ-8-6 מנדטים.
להערכתי, מפלגתו של ליברמן, נהנית עדיין מתמיכה של קבוצה גדולה יחסית של יהודים יוצאי חבר המדינות לשעבר, רובם מבוגרים עולים ומיעוטם צעירים עולים או ילידי הארץ. לאלה תודעת עבר וצרכי הווה משותפים, שליברמן מבין היטב וגורמים אחרים בציבור היהודי לא השכילו להפנים ולעשות בהם שימוש פוליטי מועיל. מהלכיו הפוליטיים כיום, נגזרים משני גורמים: יחסיו המקולקלים עם נתניהו והליכוד בכלל והצורך לשמר את קבוצת התמיכה המפלגתית באמצעות תוכנית מוצהרת תואמת-ציפיות ומהלכים בפועל המשמרים את הדבק המאחד קבוצה זו, פוליטית.
הערכתי היא, שגם ליברמן מבין שמעמדו כלשון מאזנים פוליטית זמנית ומפלגתו הם תופעה חולפת בנוף הישראלי. עניין המפלגות הערביות שונה. המגזר הערבי בישראל איננו תופעה חולפת. סביר מאוד שתוכנית המאה של טראמפ תחולל בו שינויים לא מבוטלים, אבל עיקרו כאן בכדי להישאר. התגובות השליליות של המגזר הערבי-מוסלמי להצעה להפריד מישראל את ה"משולש" ולהעבירו לשליטת אוטונומיה פלשתינית כחלק מההסדר באיו"ש, מעיד על קו מחשבה משולב, שהוא ליבת הדיון במאמר זה:
ערביי ישראל מחזיקים כיום את המקל בשני קצותיו: מצד אחד הם אזרחי המדינה ומן הצד האחר הם פלשתינים, כלומר שותפים פוטנציאליים לשאיפה הפלשתינית האולטימטיבית להפוך את מדינת היהודים למדינת כל אזרחיה.
עד כה עשו זאת בדיבור, בכתיבה, בהתחמקות משירות לאומי, בביקורת על מדיניות ישראל מול הרשות הפלשתינית ומה שנהוג היה לכנות "בעיית הפליטים הערביים של ארץ-ישראל" (או ה"נכבה", בלשונם). כל עוד הייתה רוחו של גוש השמאל הישראלי שורה על השקפות העולם הדומיננטיות במגזר היהודי, וכל עוד "חזון השלום" נחשב ריאלי, גם כאשר לא היה כזה, נהנו ערביי ישראל ממציאות שבה מדינת ישראל לא רצתה או לא יכולה הייתה מטעמים פוליטיים להגיע להכרעה בשאלת החלת החוק הישראלי על שטחי איו"ש והסדר פוליטי סביר (האוטונומיה של בגין בגילגול כזה או אחר) לגבי המיעוט הערבי החי באזור זה. ממשלי השמאל דאגו שגורמים מדיניים מחוץ לישראל, בארה"ב ובאירופה המערבית בעיקר, יפעילו על ישראל לחץ מדיני להימנע מצעדים דרמטיים ליישוב חד-צדדי של המשבר הישראלי-ערבי.
"הקפאת המצב" הייתה
לפתרון זמני בלתי-מוגבל בזמן, לשימור האופציה להסדר שלום ביום מן הימים. באותו זמן נהגה הרשות הפלשתינית להקפיא ולשמר את עמדותיה כמות שהן, כך שמירב הוויתורים שיכולה הייתה לעשות ישראל, לא תאם אף פעם את המינימום שעימו יכלה להשלים הרשות, וככל הנראה זה המצב גם כיום ולפחות בעתיד הנראה לעין. אלא, שעולמנו איננו סטאטי. המציאות הישראלית משתנה, וכמוה גם העולמית והאיזורית. מה שיכול היה להיחשב בעבר כסביר אינו יכול להיחשב ככזה כיום: לא בתודעה הלאומית שהתעצבה ב-50 השנים האחרונות סביב קווים חדשים, לא משיקולי ביטחון ואיומים חיצוניים, לא לנוכח גידול האוכלוסייה הצפוי בישראל ביובל הקרוב ולא נוכח היציבות האזורית והתהפוכות העולמיות.
שינוי מהותי
שלטון הימין בישראל ב-11 השנים האחרונות איפשר ניטרול המגמה הנ"ל אותה פיתח והפעיל השמאל בחסות ועידוד גורמים ואירגונים בעולם, שבחלקם הם אנטי ישראלים או אנטישמים ובחלקם מוטי אינטרסים פרו-ערבים. בסוף ימי הנשיא בוש הפילה הרשות כל יוזמה, לרבות זו "המסוכנת" של אולמרט, ובימי אובמה בלם אותה נתניהו בהצלחה רבה, בין היתר באמצעות המאבק נגד תוכנית הגרעין האירנית. כיום מותר כבר להודות שהשתלטות חמאס על רצועת עזה בתחילת 2007, "בחסות" אולמרט, הוכיחה עד כמה מסוכנת ובלתי נסבלת עשויה להיות תוכנית פינוי-גירוש עצמית ישראלית, לביטחון הלאומי שלנו. הופעת טראמפ על הבמה הפוליטית האמריקנית והעולמית, חוללה תפנית פוליטית נוספת ובלתי חזויה מראש, והפכה את הסיכוי ליישום פתרון פוליטי בארץ ישראל, בהסכמה או באופן חד-צדדי, למציאותי ואקטואלי.
סיכון זה חולל את המאמץ העליון שבו אנו חוזים במערכת בחירות 2019, להדיח את נתניהו מראשות הממשלה, ולשנות את כיוון המדיניות הישראלית שינוי מהותי. למהלך זה שותפים כל "חברי האופוזיציה" בישראל, וכאמור גם גורמים מחוץ לישראל, ובכללם חוגי שמאל קיצוני יהודיים בארה"ב. כל עוד טראמפ בשלטון, כיוון הספינה ברור. טראמפ יעמוד לבחירות ב-2020, וגם מניע זה משפיע על "מהפכת החצר" המקומית, שבה פועלים נמרצות המרכז המדומה, השמאל המתחזה למתון והמפלגות הערביות.
לא במקרה כללתי את המפלגות הערביות ולא את כלל ערביי ישראל ברשימת חברי האופוזיציה. אני נוטה להסכים שהמפלגות הערביות הקיימות אינן מבטאות את דעת הציבור הערבי כולו, העובדה שמדובר ב-4 מפלגות שונות. אולם,
הפיכת מערכת בחירות זו למערכת כוללת של מאבק על ההגמוניה הפוליטית-חברתית-כלכלית בישראל, בראש וראשונה בין הימין לשמאל, מעמידה גם את הערבים במבחן בעל משמעות מרחיקת-לכת.
מצד אחד הם אינם משולבים עדיין די הצורך במפלגות שאינן ערביות. ומצד שני, כאשר הם משולבים ומיוצגים על-ידי מפלגות "הרשימה המשותפת",
הם נתפסים לא רק על-ידי הימין הישראלי כגורם חשוד ואפילו עוין אלא גם על-ידי חלקים במרכז ובשמאל המתון.
לפיכך, אם יגרמו לשינוי כולל של המציאות הישראלית כך שחשדות אלה יהפכו לוודאיות, יתקבעו חשדות אלה בתודעת רוב הציבור היהודי, לפחות לפרק זמן ממושך ויערערו את הרצון הטוב הקיים, לשלב את ערביי ישראל בחיים המדינה בהיקף נרחב ובמגוון התחומים האפשריים. אני סבור שרוב הציבור הערבי אינו ער לאפשרות זו ואינו חש שמנהיגיו הפוליטיים הנוכחיים, מוליכים אותו בדרך מפוקפקת.
מנהיגי המפלגות הערביות הקיימות חותרים כיום להכשיל את נתניהו, בפקודת הרשות הפלשתינית. מבחינה זו הם מתייצבים מול רוב הציבור היהודי ראש מול ראש. לאחר הרעש הציבורי בעקבות "חוק הלאום",
והשגיאה החמורה של הדרוזים בהתייצבותם נגד החוק, מהלך ערבי רחב היקף במחזור ההצבעות הקרוב, שיחבור לגוש המיעוט היהודי, שעוצמתו הנוכחית זמנית וחולפת, תקלע אותו למציאות קשה לאחר הבחירות. אפשר שלא כל המשמעויות תתבהרנה מיד, אולם הן בוא תבאנה.
יסוד המאבק
המציאות מלמדת שהזמן אינו מקדם שלום ובוודאי שאינו מקרב אותו בתנאי הסף שמציגה הרשות הפלשתינית. לכן ישראל לא תרצה ואינה צריכה להמשיך את חייה בתנאי האי-ודאות שנכפו עליה על-ידי הערבים עד כה. חתירה להכרעה, תהיה אפוא, אם לא נתפתה שוב לפטה-מורגנה בנוסח הסכמי אוסלו הכושלים, אחת המטרות הלאומיות המרכזיות כבר בקדנציה הבאה ולאחריה. אפשר שנראה פרפורים אחרונים של הקורבנות הפסיכולוגיים של השלום המדומיין של אוסלו בתקופה זו, אבל אני צופה שתהיה זו שירת הברבור של האשליה ההיא. תנאי להתקדמות ממשית במגמה זו הוא ניצחון בגוש הימין בבחירות הקרובות, וכבר אמרנו שניסיונות של השמאל הקיצוני למנוע מגמה זו עומדים ביסוד המאבק הפוליטי הנפסד נגד הימין ונתניהו, לו אנו עדים בשנה האחרונה. עם שינוי התפיסה של מרבית הציבור היהודי, מי שיעמוד למכשול בדרך ליישום השינויים הדרושים תוך ניצול ההזדמנות ההיסטורית של ממשל אוהד בארה"ב, לא יחשב בישוב הישראלי כגורם ידידותי - בין אם יהיה יהודי או ערבי.
היהודים בגולה סבלו תמיד מהיותם מיעוט. בכדי להתחמק מגורלם כמיעוט מנודה, חתרו לעיתים קרובות מדי להתייצב בראש הקבוצות האוונגרדיות והמהפכניות ועל-ידי כך, במקום להפוך לחלק מהזרם המרכזי, הפכו לאויביו ויצאו מההרפתקה קרחים מכאן ומכאן. גם כיום רבים מהם פועלים כך במפלגה הדמוקרטית בארה"ב. אני סבור שעליית האנטישמיות בארה"ב, בחלקה, נובעת מעובדה זו. לדעתי, גם לקח זה כדאי לאוכלוסיית ערביי ישראל להפנים וליישם.
יחסי ישראל עם ערביי ישראל נקבעו במידה רבה בהשראת המלחמות של הדור הראשון לעצמאות, והניסיון להצמית את המדינה באיבה. נדרשו למעלה משני דורות נוספים, לשיקום חלקי של אותם נזקים. אל לערביי ישראל לחזור על אותה שגיאה שוב. הרעיון שפיתח ליברמן ביחס להחזרת "המשולש" לשליטה של אוטונומיה ערבית באיו"ש, נבעה מהמקורות הנ"ל עשויה לחזור ביתר שאת אם יתברר שגם ערביי ישראל לא למדו מאומה מ-70 שנות העצמאות ומן המאבקים שהתחוללו כאן עד כה.
ככל שאנו מתרחקים מהרפתקת אוסלו, ומקרבים את המצב דה-פקטו ליציבות סבירה, מקבלת המציאות ממדים ריאליים יותר, מתגברים סימני השאלה לגבי הרפתקאות העבר ומתחזקים סימני הקריאה לגבי האפשרות להגיע להסדר של קיום בצוותא, שאין בו מנצחים במובהק או מנוצחים במובהק
2. הואיל וכשלי העבר מעוגנים בעיקרם באי-הכרה בעם היהודי וזכויותיו הלאומיות
3, יכולה תרומתם המרכזית של ערביי ישראל להשלמה קונסטרוקטיבית, להיות קבלה חיובית של היות ישראל מדינת הלאום היהודי, והיותם שלהם מיעוט לאומי בעל זכויות אזרחיות אישיות שוות.
דווקא תוכנית טראמפ מציעה את הפלטפורמה הסבירה ביותר להסדר יהודי - ערבי בארץ-ישראל, שבו תחיינה שתי מדינות לאום זו לצד זו בשלום ושיתוף-פעולה. התנאי לכך הוא שהערבים יכירו בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ויושיטו לה יד. במדיניות נבונה בבחירות אלה, ערביי ישראל יכולים לתרום לכך תרומה חשובה, שתשרת מצויין גם את האינטרסים שלהם. מדיניות נבונה תהיה אי-התערבות בהכרעות-היסוד הלאומיות (להבדיל מאזרחיות) בציבור היהודי והכרה בעובדה שהם מיעוט לאומי בישראל שאיכות חייו תלויה, בין היתר, באי-סיכון האינטרסים הקריטיים של הרוב היהודי.
