משבר בצל משבר

כאילו לא די לנו במשבר הפוליטי, נחת עלינו לאחרונה משבר הקורונה. המשבר הפוליטי אילץ את כולנו לחדד עמדות, להבהיר היטב, כל מחנה וגם כל אחד לעצמו, אם הוא בצד של היהודים או בצד של הישראלים. משבר הקורונה לעומת זאת אינו מכיר בגבולות שבין מדינות, הוא תקף בכל העולם פחות או יותר. אנחנו מיוחדים בכך שאצלנו הוא מקביל וחופף למשבר הפוליטי וזה כבר לא כמו בכל העולם. במאמר מוסגר אציין שאינני יודע יותר מאחרים עד כמה חמור המצב, עד כמה מסוכן הנגיף הזה, הרי יש טוענים שהתבהלה מוגזמת ויש מברכים את הרשויות על צעדי המנע הקיצוניים שהם נוקטים, אבל מנוקדת מבט הלכתית אנחנו מחויבים להישמע להוראות הרשויות בעניין זה.

ואם כבר מדברים על משברים, במקור 'משבר' הוא מושב האישה הכורעת ללדת (רש"י מלכים ב' יט, ג). מכאן זה הושאל לכל מיני מצבי מצוקה קיצוניים שבהם מרגיש האדם שסופו קרוב. בנוסף יש את התנפצות גלי הים שגם הם מכונים משברים. המשותף לכולם הוא בתוצאה של הישיבה על המשבר - תינוק נולד, התחלה חדשה. לא לחינם מכונה התקופה שלפני התגלות המשיח 'חבלי משיח', שכן לקראת ההתגלות - כל עוד לא נפטרנו מהחשיבה הגלותית, משבר רודף משבר והתכלית היא לאלץ אותנו לערוך בירור נוקב עם עצמנו אם ועד כמה אנחנו מקפידים לשמור ולשמר את הקשר שלנו עם בוראנו. והרי שלוש מערכות הבחירות האחרונות המחישו לנו היטב את החובה לערוך את הבירור הזה.

וכאמור לעיל, כעת אחרי הבחירות השלישיות תוך שנה, ברור לגמרי שהבחירה היא בין יהדות שפירושה הוא שימור ואף הבלטה של הקשר שלנו עם הקב"ה, כלומר שבארץ ישראל תהיה מדינה יהודית, ובין ישראליות שפירושה הוא מחיקת כל סממן יהודי פומבי, שמדינת ישראל תהיה מדינה ככל המדינות, מדינת כל אזרחיה. והבירור הזה מגיע לשיאו, לקו פרשת המים, בשבוע שבו חגגנו את פורים ואף ביום פורים עצמו. בשבוע הזה נדרשנו להחליט האם אנחנו עַם מרדכי, יהודים וזה עיקר מהותנו, או חלילה ישראלים, מושג חסר משמעות ערכית, וזו מהותנו. רוב העם אמר את דברו, בחר ביהדות וזה מעודד, כעת צריך לקרב את המיעוט.

קריאת השכמה

והנה בהשגחה פרטית כל זה קורה בשבוע שבו קוראים את פרשת 'כי תשא' שבה מסופר על חטא העגל. למחרת מעמד הר סיני משה עלה להר לקבל את התורה והודיע מראש כי ישהה שם ארבעים יום. העם נשאר במחנה וככל שחלפו הימים גברה ציפייתו לשובו של המנהיג. הם טעו בחשבון וכאשר משה לא חזר ביום הארבעים לפי חשבונם, החליטו שצריך מתווך אחר בינם ובין הקב"ה. עוד באותו יום עשו להם עגל זהב וקראו לפניו (שמות לב, ד): אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וכביטוי לשמחתם ערכו מסיבה וריקודים. למחרת יורד משה מן ההר: [יט] וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר. הפעולה הקיצונית הזאת זיעזעה את העם והחגיגות פסקו מיד.

הלם כללי השתלט על החוגגים, המנהיג שב מהמתים. משה ממשיך לפעול: [כ] וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. רש"י אומר שבכך הוא בדק אותם, שהמשקה הזה פעל כרעל על עובדי העגל. ואולי אפשר לומר גם שבכך הוא הראה להם מה שווה האליל שעשו, שיבינו עד כמה גדולה טעותם. אבל עדיין צריך להעניש את היוזמים שכן הם סיכנו את כל העם וכמעט שלא הביאו עליו גזירת חורבן מלמעלה ולמשימה זו צריכים למצוא אנשים שלא היו שותפים לחטא, על מי יטיל את המשימה? אין ברירה, מוציאים קול קורא: [כו] וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַה' אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי. רק הם לא נכשלו בעגל, עמדו מהצד.

מעניין שמה שמאפיין את עובדי העגל מאז ועד בכלל זו נטייתם לחגוג, הביטחון הגמור שלהם כי דרכם היא הדרך הנכונה ומעשיהם רצויים. בפרשת השבוע החגיגות נגמרו ברגע שהופיע משה, אבל לא בכל דור ולא בכל אירוע כזה מופיע פתאום משה התורן להשבית את החגיגה סביב העגל התורן. לפעמים הקב"ה שולח איזה גוי או אפילו איזה נגיף מפחיד שיעשה את זה, שיאלץ את החוגגים לעצור לרגע ולהתבונן במציאות כפי שהיא. והמציאות היא שבפרשת השבוע ניתנו לנו גם מרשמים, וביניהם פרשת הקטורת המפורסמת, להגנה רוחנית מפני כל החליים. כיום אין לנו קטורת אנחנו יכולים רק לקרוא בתורה, בפרשת השבוע, את פרשת הקטורת אבל לקריאה היומית הזאת יש כוח עצום לעצור כל מגפה.

וכמובן, הכי חשוב זה להיענות לקריאה של משה: מִי לַה' אֵלָי, להתיצב ולהימנות במחנה שלו.