הנאשם לא זוכה למרות כתב-אישום לקוי של המדינה

השופטת דורית רייך-שפירא, שופטת בית משפט השלום בתל אביב, דחתה את בקשתו של יאיר בן שמעון לזכותו תוך ביטול האישומים, למרות שהוגש נגדו כתב אישום לוקה בחסר שעניינו עבירות איום והטרדה.

כנגד יאיר בן שמעון, אשר עבד כחשב במנהל גמלאות, והיה כפוף לד"ר ירון זליכה, החשב הכללי של משרד האוצר, התנהלו הליכי הדחה. בנובמבר 2006 עקב יאיר אחר ד"ר זליכה על-מנת להתעמת עמו, דבר שאפשר לו לבסוף להטיח בו צעקות שבסופן אמר "כמו שהמשפחה שלי תסבול, המשפחה שלך תסבול". ד"ר זליכה הגיש על כך תלונה אשר הסתיימה בכתב אישום נגד יאיר, אשר הודה בכל העובדות האמורות בו.

לאחר ההודאה דרשה הסניגורית לזכות את הנאשם בשל העדר הליך שימוע, אשר סוכל לטענתה למרות שיאיר ביקש בכתב את קיומו. מעבר לכך, טענה הסניגורית, כתב האישום אינו מגלה עבירה, שכן אין כל התייחסות ליסוד הנפשי הנדרש.

על-פי חוק העונשין, יש שהמעשים נעשו "בכוונה להפחיד או להקניט", ואילו על-פי חוק הגנת הפרטיות, נדרשת הוכחה שהמעשים נעשו במזיד. לסיכום טענה הסנגורית, כי חובת התביעה לנסח כתב אישום ברור וחד-משמעי, שיבהיר לנאשם מהם האישומים שהמדינה מייחסת לו ומפני מה עליו להתגונן. עצם ההודיה בעובדות אינה מקמה עבירה פלילית ועל-כן יש לזכות את יאיר.

התובע מטעם המדינה הצהיר, כי נשלח ליאיר דואר רשום בהתאם להוראת חוק סדר הדין הפלילי ומשמענה לא הגיע, הוגש כתב אישום. התובע אף הודה כי אין בכתב האישום אמירה מפורשת, לפיה דברי הנאשם נועדו להפחיד או להקניט את המתלונן, אך אין בכך להביא למסקנה כי כתב האישום פגום, וזאת לאור ניסוחו המפורט, אשר אינו פוגע באפשרות הנאשם להבין המיוחס לו ולהתגונן. לחלופין, בקש התובע לתקן את כתב האישום.

הסנגורית התנגדה לתיקון כתב האישום לאחר הודאת הנאשם וחזרה והדגישה את חשיבות פירוט היסוד הנפשי, שבהעדרו אין עבירה, באופן מדויק וברור.

השופטת הגיעה למספר מסקנות. ראשית, טענת השימוע נזנחה ובכל מקרה עומדת חזקת התקינות לפרקליטות מחוז תל אביב. שנית, בקשת התובע לתקן את כתב האישום נדחית, שכן הבקשה הינה לאחר הודאת הנאשם ולא נסמכת על טיעון המצדיק מתן תיקון, בעיקר לאחר שהמצב המשפטי כבר השתנה.

שלישית, מדובר בטענה מקדמית, אשר ניתן להעלותה בכל שלב טרם הכרעת הדין. אולם, אין בכך כדי לפטור את בית המשפט לבדוק לגופו של עניין את העובדות המצוינות בכתב האישום ולקבוע באם יש בהן לגלות עבירה, אם לאו.

"מוצאת אני לחזור ולהדגיש את חובתה של התביעה לבדוק ולבחון היטב את כתבי האישום על-מנת למנוע הגשת כתבי אישום פגומים. תביעה שאיננה מקפידה במילוי תפקידה, ונופלת מלפניה שגגה, אין על ההגנה חובה להעמידה על טעויותיה. ההגנה זכאית לנקוט עמדה בהתאם, תוך השגת יתרון לנאשם. במידה ובית המשפט משתכנע שהעובדות בהן הודה הנאשם אינן מבססות עבירה, עשויה להתקבל תוצאת זיכוי, ולתביעה לא יהיה אלא להלין על עצמה."

רביעית, פירוט העובדות בכתב האישום צריך לכלול את "סיפור המעשה" באופן שיעלה קיומם של יסודות פיזיים ונפשיים שיש בהם כדי לגבש את העבירה המיוחסת לנאשם. מאחר שההגנה טרם טענה דבר לעניין היסוד הנפשי, ההנחה המשפטית היא כי הדברים נאמרו במטרה לאיים ולהטריד את ד"ר זליכה בתגובה לפעולות ההדחה שננקטו נגד יאיר.

חמישית, היסוד הנפשי הנדרש על-פי חוק הגנת הפרטיות הינו מחשבה פלילית, זאת בעקבות תיקונים 39 ו-43 לחוק העונשין, שהחליפו את מונחי ה"זדון", "במזיד" ו-"ביודעין". מאחר שאין כיום משמעות למונח "במזיד" בחוק הגנת הפרטיות, הרי שעל התביעה להוכיח כי יאיר ידע סובייקטיבית כי התחקותו אחר ד"ר זליכה עלולה להטרידו, במיוחד לאחר שהתריע על כך בפניו.

שישית, היסודות הנדרשים לעבירת האיום הינם מחשבה פלילית ויסוד מיוחד של מטרה להפחיד או להקניט, כאשר זו יכולה להיות מובנת מהטונציה, מהליריקה או משילובם. במקרה הנדון, התוכן אינו תמים ונאמר על-ידי יאיר שלא הירפה מד"ר זליכה. מכאן הגיעה השופטת למסקנה, כי קיימת אפשרות קרובה לודאי, שיש באמירות כדי להפחיד או להקניט בהתאם להגדרת "כוונה".

שביעית, עובדות כתב האישום מפרטות מעשים שבוצעו בנסיבות מהן ניתן להסיק את היסוד הנפשי של הנאשם על סמך חזקת המודעות. במידה ויאיר יהיה מעוניין לסתור חזקה זו, יתאפשר לו לעשות כן.

לסיכום, מאחר שהנאשם הודה בעובדות כתב האישום דחתה השופטת את הטענה המקדמית לזיכויו של יאיר וכי דרכו של יאיר, לטעון ולנסות לשכנע שלא היה מודע לאחד מיסודות העבירה ו/או שלא היתה לו כוונה לאיים ו/או להטריד את ד"ר זליכה, אינה חסומה.