על-פי סקרי דעת הקהל נראה שאנו צפויים להיפרד בבחירות הקרובות ממפלגת שינוי שלא מתה, אלא פשוט נמוגה. הצער לא רב והיגון לא קודר. אפילו תגובתם של החרדים, שהיו אמורים לצהול על התאדותה של המפלגה שנבנתה מהעוינות כלפיהם, היתה מאופקת ומכובדת. בנפול אויבך אל תשמח נאמר במקורותינו ודומני שהמפלגות החרדיות קיימו, ככול הניתן, כלל זה.
מי שלא הסתיר את צהלתו היה יוסף שריד בתפקידו החדש כפובליציסט בעיתון הארץ. ניתן להבין זאת, שינוי, כזכור, נפרדה ממרצ ובבחירות הקודמות גרפה כמות מצביעים שמרצ לא זכתה לה אפילו בבחירות 1992. הישגים אלו היו כולם נחלתו של מנהיג המפלגה, יוסף לפיד, שנוא נפשו של יוסף שריד. אני משוכנע כי לסלידת יוסף מיוסף יש סיבות עמוקות מאד, ומי שלא ראה שמחה לאיד לא ראה שמחה מימיו.
אם צודקים הסקרים וזה בהחלט נעלם גדול, קיים גם סיכוי שמפלגת מרצ ,בהנהגת יוסף בילין (זה מזכיר קצת את הספר "חבורה שכזאת") צפויה שלא להיות מיוצגת בכנסת הבאה. הסיבות להתרסקות התנועה הם נושא לעיון מעמיק יותר, מאשר הסיבות להתאדותה של מפלגת שינוי. מהתפרקות מפלגת שינוי אנו יכולים ללמוד שמצב רוח הוא תמיד עניין חולף. מרצ לעומת זאת לא הייתה מעולם תנועה של מצב רוח, למפלגה היו תכנים ממשיים ואם תיפול, היא צפויה ליפול על-רקע שבר רעיוני.
מרצ נשאה עמה שלושה עקרונות. הראשון: סוף לכיבוש ותמיכה בפתרון שתי מדינות לשני עמים ובהסכמי אוסלו. השני: בשורה חברתית עמומה ובלתי שלמה. מרצ ראתה עצמה כמפלגה סוציאל דמוקרטית, אם כי בנושא זה בלטו בה גוונים שונים. השלישי מתייחס לבשורת זכויות האדם, השוויון ושלטון החוק.
כפועל יוצא מעמדתה כמפלגת מיעוט, פעלה מרצ לחיזוק מעמד הרשות השופטת ובמיוחד בית המשפט העליון, כרשות המופקדת על הגנת זכויות האדם, המרסנת את השלטון ומתקפדת כמכשיר חשוב באמצעותו ניתן יהיה להגשים את עקרונות המפלגה.דבקות זו והדמיון בטרמינולוגיה הביאו רבים לראות את בית המשפט העליון כסניף חשוב של מרצ. אין זו תופעה חריגה בהיסטוריה. גם בארצות הברית, מפלגות שהיו למיעוט הסתייעו בבית המשפט העליון כדי לנהל את מלחמותיהן הפוליטיות.
חולשתה העיקרית של מרצ היתה במה שהקרינה, יותר מאשר במסריה. התנועה הקרינה סוג של התנשאות מגזרית, מעמדית ואינטלקטואלית -זו אותה ההתנשאות המאפיינת טהרנים אידיאולוגים. היא ראתה עצמה כייחודית מאד, חיל חלוץ של הציבור הנאור, כנאמן השלום, זכויות האדם ושלטון החוק.
יחסה לגופים פוליטיים גדולים יותר הוא יחס מתנשא והאמפתיה שלה לערכים יהודיים וציוניים מעטה למדי, אם ישנה בכלל. לא בכדי לתנועה זו לא היה סיכוי בקרב הציבור יוצא עדות המזרח ובעיירות הפיתוח, אף על-פי שאמצה בתקופה מסוימת עמדות חברתיות מובהקות. מאחר ומרצ הצליחה להמאיס עצמה גם על הציבור הקרוב לה מבחינה אידיאולוגית, היא מוצאת עצמה, אוי לבושה, מקוששת קולות בקרב תומכי "עלה ירוק".
יש המרחיקים לכת ורואים במרצ מפלגה פוסט ציונית. איני סבור שהשקפה זו נכונה ואולם אם, כזכור, כותרת העיתון על המשמר, ביטאון מפ"ם, היתה לציונות לסוציאליזם ולאחוות עמים, נראה שבמרצ הציונות נעלמה וכך גם הסוציאליזם.
נראה כי למפלגה חשוב כיום הרבה יותר לעסוק בשאלות חשובות כמו סחר בנשים, זכויות מיעוטים ושאלות דומות, מלהתמודד באמת עם נושאים חברתיים מרכזיים כמו עוני, חינוך, משטר כלכלי ושאלות מרכזיות נוספות.
התהליכים שתוארו לעיל הואצו עם עליית יוסף בילין לראשות המפלגה. מאז היבחרו לראשות התנועה ניתן להבחין כי חל עמעום של כל העקרונות למעט "הבשורה המדינית".
איני יכול כמעט להיזכר ברעיונות, או נאומים של בילין שעסקו בנושאים חברתיים, נושאי זכויות האדם, נושאי כלכלה (אם כי ידוע שהוא דוגל בעמדות קפיטליסטיות למדי) ובוודאי שלא בנושאי חינוך (דוח דוברת כן או לא?) שחיתות? שלטון החוק? ועוד. דומה שהמפלגה שועבדה לחלוטין לרעיון אחד והוא החייאת תהליך אוסלו וזאת בדמות התכנסות ליוזמת ההמשך- יוזמת ז'נבה.
הצד המוזר הוא, שהיו לא מעטים במרצ שסברו, כי תוכנית ז'נבה היא תוכנית שאינה יכולה לשמש בסיס להתקדמות כלשהי בעתיד הנראה לעין, והיא מכילה רעיונות מסוכנים ביותר למדינת ישראל. כך סובר אמנון רובינשטיין ודומני, כי דעתו של יוסף שריד אינה רחוקה בהרבה. כך תומרנה תנועה שלמה לעסוק באופן כמעט בלבדי ביוזמה שרבים ממנהיגיה ותומכיה הסתייגו ממנה.
עם ניצחון החמאס בבחירות עושה המפלגה ניסיונות נואשים,פתטיים ,לעדכן את עמדותיה. אין מרצ סבורה, נכון להיום, שהחמאס הוא בר שיח פוליטי ובוודאי שכל רעיון של הסכם קבע עמו (תוכנית ז'נבה) מופרך מעיקרו.
אשר על כן נשמעו רעיונות כגון העברת השטחים לנאמנות בינלאומית ומר בילין כבר מזמר על חידוש הדיאלוג עם אש"פ כדי להציב חלופה לחמאס, כלומר ישראל תציג את כל ויתוריה מראש לאש"פ-פתח, הנעדר כל סמכות מוסרית, רק כדי לשמוע שהחמאס לא מסכים להסתפק בויתורים אלו.
אין באמת טעם לדון לעומק ברעיונות בוסר של מפלגה, שנטרפו קלפיה והיא עושה מאמצים מעוררי רחמים לחזור ולהיות רלוונטית בזמן הקצר שנותר לבחירות.
מעולם לא תמכתי במרצ, אף על-פי שהנני איש תנועת העבודה, השייך לציבור שממנו שאבה המפלגה את תומכיה. בניגוד לשמחתו של שריד על היעלמות תנועת שינוי מהמפה הפוליטית, לא אשמח אם תיעלם מרצ מהנוף הציבורי, אולם אם מרצ יכולה לשרוד רק על-ידי שתקושש מנדטים ספורים מפליטי שינוי ובוחרי "עלה ירוק", הרי ברור שמבחינה מוסרית באה שעתה והגיעה העת למילות פרידה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
