על תרבות וסדר-שלטוני שעבר זמנם

התרבות השלטונית שלנו התפתחה מסיבות היסטוריות באופן שב-29 השנים הראשונות לעצמאות, התווה בה הזרם הסוציאליסטי, שעמד בראש הממשל האזרחי של הישוב, את המסלול הפוליטי הדומיננטי ואת עקרונות הארגון והניהול החברתיים-כלכליים. מהפך 1977, היה אבן דרך בשינוי תרבותי, אידיאולוגי ופוליטי שהעדיף את הזרם השמרני-ליברלי-לאומי. שינוי זה התגבר גם בעקבות שינויים דמוגרפיים בהרכב האוכלוסייה שהחלו נותנים אותותיהם במאזן הפוליטי הפנימי ובמאבק על ההגמוניה התרבותית. אף-על-פי שהשינוי הפוליטי הושג בדרכים דמוקרטיות מובהקות¹, הזרם הסוציאליסטי לא השלים עימו עד היום והוא ממשיך לנסות כמעט בכל דרך, ולפי שעה ללא הצלחה, לסובב את הגלגל לאחור ולהמציא את ההיסטוריה מחדש, אם לא בכל, אזי לפחות ביסודות האידאולוגיים ובכלים המאפשרים להפיץ ואפילו לכפות על הציבור יסודות אלה.

בדרכים נפתלות, שראויות לניתוח ומחקר רציונליים נפרדים, התבצר הזרם הסוציאליסטי במספר מוקדי כוח לאומיים, שהחשוב בהם הוא המערכת המשפטית בראשות בית המשפט העליון. מבנה מוקדי-כוח אלה ועקרונות פעולתם עוצבו בהשפעת הכוחות השולטים בהם, שבעידן הנוכחי מייצגים את הזרם הפוסט-ליברלי והפוסט מודרני. המעבר מהסוציאליזם של אמצע המאה ה-20, ליסודות מנחים פוסט-מודרניים, התחולל בעיקר בתודעת הכוחות השולטים במוקדים הנ"ל, מבלי שקיבל לכך, באופן מסודר ומפורש, את אישור המוסד המחוקק העליון של המדינה. כיבוש אזורי ההשפעה והרחבת תחום השליטה של הכוחות המחזיקים בו, נרקם בהדרגה, אפשר לומר אפילו "בגניבה", באמצעות פרשנויות מפליגות של חוקים ונורמות שלא נועדו לכך מלכתחילה, כגון "חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו".

לגיטימיות לפעולתם של מוסדות המדינה, מושגת בדמוקרטיה באמצעות חקיקת-יסוד של הפרלמנט, שבמקרים מיוחדים - כל מדינה וסדריה - מאושרת ע"י משאל-עם, שגם הוא מעוגן בחקיקת-יסוד. לגיטימיות זו מושגת מתוקף העובדה שהפרלמנט הוא הגוף היחיד ברפובליקה שנבחר ע"י הציבור, שהוא הריבון או מקור הסמכות השלטונית. בחירת הפרלמנט ע"י הציבור מאצילה לו את הסמכות להפעיל למעשה את הריבונות, שפרושה החלטות, חקיקה ואכיפת החוקים. דרך המימוש שונה ממדינה למדינה, אבל היסודות הלוגיים זהים.

המערכת המשפטית, נטלה על עצמה ולעצמה את תפקיד שומר הסף של התרבות הפוסט-ליברלית והפוסט-מודרנית בישראל ולאחר שנות דור הפכה אותו למונופול. היא לא עשתה זאת במוצהר, משום שאין זה בסמכותה החוקתית. היא פעלה בדרכי עקלתון ואפילו במרמה, כשהיא מנצלת את העובדה שאין בישראל חוקה חוקי-היסוד, המהווים תחליף "זמני" לחוקה. אל תוך המגרעת הזו, תרתי-משמע, נכנסה המערכת המשפטית באמצעות לקונה חוקתית וחקיקתית אחרת: זהות ואחדות מסגרות השיפוט הבכירות ביותר של מדינת ישראל בגוף אירגוני אחד: בית המשפט העליון. באופן זה הפכו שלושת בתי-משפט - בית המשפט העליון לחוקה, בית המשפט העליון לערעורים ובית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ) - לישות משפטית אחת. ככזו היא מחליפה "כובעים" והרכבים ורוקדת על כל החתונות המשפטיות הרגישות ביותר, גם כשביניהן קיים לעיתים קרובות ניגוד עניינים מובהק.

על החטא נוסף גם הפשע, שכל שלוש המערכות האורגניות הנפרדות כביכול, אחוּדות אירגונית: השופטים אותם שופטים. בראש המערכת האחודה עומד אותו אדם - נשיא בית המשפט העליון. הרכבי השיפוט בכל מסגרת נקבעים ע"י אותו "ראש", השופטים הם אלה שמגדירים את תחומי סמכות השיפוט שלהם, שלעיתים קרובות חורגת מתחום החוק המפורש של בית המחוקקים; אז מכונה הדבר "פרשנות משפטית". זאת ועוד, השופטים בראשות נשיא(ת) בית המשפט העליון, משתתפים בבחירת שופטים (חברים) חדשים לאותו בית משפט ובשיתוף עם לשכת עורכי הדין (קולגות למקצוע, שאינן חסרות ניגודי עניינים), הם מהווים רוב בוועדה לבחירת שופטים. בממשל דמוקרטי הדוגל בהפרדת רשויות למניעת ניגודי עניינם, שמירת טוהר המידות ופלורליזם מחשבתי, אין ככל הנראה באף מערכת שלטונית אחרת בישראל, סתירה גדולה יותר מזו הקיימת בבית המשפט העליון, בין העקרון המנחה לבין מימושו בפועל. בערמומיות, בהסתר ובגניבה, הציבה מערכת המשפט את עצמה בראש פירמידת השלטון במדינה, אעל-פי שהיא הרשות השלטונית היחידה שאינה נבחרת ע"י הציבור, אינה מבוקרת באופן שוטף ע"י הפרלמנט ואינה שקופה לתקשורת.

בפלונטר הפוליטי העובר על ישראל בשנה האחרונה על שלוש מערכות הבחירות שבה, מצב בו רשות שופטת נקייה מפניות ואג'נדות אידאולוגיות פוליטיות ואינטרסנטיות, נחוצה כאוויר לנשימה, אין מציאות חמורה מזו שקיימת כיום בבית המשפט העליון, ואינני מפרט כאן את אינסוף הדוגמאות בהן חזינו; אולם פטור בלא כלום אי-אפשר. תוך כדי כתיבת שורות אלה, שמעתי באחת מרשתות התקשורת, שבג"ץ הוציא צו ביניים, האוסר על שימוש באמצעי המעקב המיוחדים שבידי השב"כ אחר אנשים שעשויים להיות חשודים כנשאי הקורונה, כשהם אינם מודעים לכך או אינם מקפידים לשמור על תקנות החירום הממשלתיות. בכך הם עשויים לשים לאל את מאמצי משרד הבריאות והממשלה לאתר ולבלום את התפשטות המגיפה ולגרום להגדלת נזקיה. הטיעון הפורמלי הוא העדר מסגרת מבקרת מטעם הכנסת על הפעלת אמצעים אלה, משום שטרם הושלם מינוי ועדות הכנסת הדרושות לכך. הפעם מתערב בית המשפט בעבודתה של הממשלה למיזעור הנפגעים והנזקים מהמגיפה ובעבודת הכנסת הריבונית, שהיא זו שצריכה להחליט על סדרי עבודה ולהוציאם לפעול, מינוי ועדותיה. זו התערבות פוליטית פר-אקסלנס בעבודת הכנסת. אין לה שום קשר לסיבה שבשלה הוחלט להשתמש באמצעי הגילוי הדיגיטליים והניזוק האמיתי היחיד ממניעת השימוש בהם יהיה הציבור. בהחלטה זו מנסה בית המשפט להישאר נאמן כביכול לעקרונות החסינות של מידע אישי שעשוי לדלוף מפעילות השב"כ למרחב הציבורי. אולם שום ועדת כנסת לא תוכל למנוע זאת ולא מנעה זאת בעבר בנושאים רגישים אחרים. הסרבול של ערוב מאולץ של ועדת כנסת שטרם הוקמה ושחבריה יהיו בברור חלוקים בדעותיהם, בהליכי חירום שגורם הזמן הוא קריטי בהם, הוא חבלה בתהליך ההצלה שמנהלת הממשלה. לאחר שניתן אישור היועץ המשפטי להשתמש באמצעים אלה, מתוך הבנה שניתן לנתב את המידע ברמה טובה לצרכניו הרפואיים המוסמכים, החלטת בג"ץ היא התערבות חמורה וחסרת אחריות ציבורית בעבודת הממשלה, דבר החוזר ומוכיח את רמת הפוליטיזציה שבהחלטותיו, ומצדיק שבעתיים את הביקורת הציבורית על הסמכויות שנטל לעצמו.²

בדרך זו גם התפתחה בישראל מציאות דיס-הרמונית, שלא לומר מקוטבת, שבה רוב חברי הכנסת "ימניים", ממשלות ישראל בדור האחרון הן ממשלות "ימין" אולם לבית המשפט העליון אוריינטציה "שמאלנית" מובהקת. מציאות מקוטבת כזו מזמינה חיכוכים וסתירות מתמידים, בין בית המחוקקים והממשלה לבין בית המשפט העליון על עקרונות ובכורה. בשנים האחרונות מסתמן שזכות "המילה האחרונה", כלומר: הסוגיה באשר לאיזו רשות שלטונית בין שלוש הרשויות המקובלות בדמוקרטיה, זכות וטו על החלטות זולתה, הופכת לסלע מחלוקת ראשית בין הכנסת והממשלה למערכת המשפטית. מחלוקת זו שהולכת ומחריפה, עומדת להכרעה גם במחזורי הבחירות של 2019-20. דומני שחלק מהציבור היהודי לא הבין זאת אפילו בסיבוב הבחירות האחרון בתחילת חודש זה. המטריד ביותר בהתפתחות זו הוא שחוסר ההבנה גורר בעקבותיו את שחיקת מעמדו הדמוקרטי של הציבור כריבון היחיד במדינה.

בדומה לכל בעיה עקרונית ומורכבת, קווי החיתוך המפרידים אותה מהסוגיות המשיקות לה, בדרך כלל אינם חדים ואינם קבועים. כך, למשל, ראינו בעשור האחרון את "ישראל ביתנו" כשותפים טבעיים וקבועים של גוש הימין. בבחירות האחרונות, מסיבות השמורות עימו,³ חצה ליברמן את הקווים שבין המחנות ועבר לפעול במשותף עם גוש השמאל. הפלונטר המבני-אירגוני כיום, הוא תוצאה של מהלך זה. בתהליכי שינוי, עד להתייצבותם, מוכרת התופעה של "פזות מעבר" בלתי יציבות. התהליך מתנדנד בין מצבים משתנים בעוצמות שונות עד אשר הוא מושלם כאשר אי-היציבות שוככת ונעלמת.

להערכתי, גוש המפלגות המכונה בבחירות אלה "כחול לבן" הוא קואליציה של קבוצות פוליטיות שהמאחד אותן, מלבד ההתנגדות האישית לנתניהו, הוא היותן ראשי חץ במאבק השמאל להחזרת "גדולתו" לקדמותה. אם אנסה לנתח את הדברים כמשקיף מן הצד, הייתי מייחד ל"יש עתיד" בראשות לפיד, את תפקיד חיל החלוץ במאבק המערכת המשפטית על שימור נכסי "המהפכה השיפוטית",⁴ לקבוצת יעלון את תפקיד נציגי "נפגעי נתניהו" וממשלו - מושתת על עוינות אישית מתורצת בנימוקים מוסרניים ולשאר הנספחים בראשות גנץ ואשכנזי, את תפקיד "מאוכזבי השמאל" ההיסטורי, סוציאליסטים "לייט" שחיפשו מפלט פוליטי בארגון שיחזיר את המדינה לפסים "הנכונים" ו"חברים של רבין ז"ל", שעדיין מחזיקים בתאוריית הקשר ההפוכה, לפיה הפגנות הימין בראשות נתניהו ב-1995, היו העילה לרצח ולא תוכנית אוסלו והונאת הציבור בבחירות 1993. אין זה מקרה שסיסמת הבחירות של המחנה כולו היא "רק לא ביבי", ואין זה מקרה שדווקא סיסמה זו מחזקת אותו במחנהו, מפני שהיא משקפת את קו המחשבה שהביא בשעתו לישראל את מהפך 1977.

באדווה הפוליטית האחרונה - סבב הבחירות 2.3.2020 - נוספה למערכת רעשי הקרע גם השפעת פרסום "תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ, שבה שולב רעיונו הישן של ליברמן, על העברת אוכלוסיות בין ישראל לאוטונומיה פלשתינית באיו"ש, באמצעות הזזת קו הגבול בין שטחי השליטה של שתי הישויות באמצעות צירוף חלקים משמעותיים מ"המשולש" המאוכלס בצפיפות הערבים מוסלמים, מזרחה. ידיעה זו באה לאחר חקיקת חוק הלאום, שנועד להסיר את המסכה מעל פני התוכניות הגלויות והסמויות להפרדת הדת מהמדינה ולהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה; משמע: ביטול או חיסול הציונות. שני הצעדים גם יחד, עוררו את האוכלוסייה הערבית לפעולה פוליטית, מתוך הנחה שזו יכולה למנוע את רוע הגזירה. התעוררות זו הגדילה את אחוזי ההשתתפות שלהם בשני סבבי הבחירות האחרונים ומשום שהכלי הפוליטי שעמד לרשותם בבחירות הייתה הרשימה הערבית המשותפת, הצביעו עבורה והגדילו את כוחה ב-25% ביחס לבחירות 2019.

העובדה שחלק מהגוש הציוני עדיין מוטמע בקבוצת מפלגת העבודה ורשימת "כחול לבן", היא הסיבה שיוצרת את אי-היציבות הפוליטית שהוסברה לעיל. הדבר יוכרע להערכתי תוך כ-8 שנים, אם הממשלה שתקום עתה תכהן לפחות שלוש שנים ברציפות, ותוך כ-2- 4 שנים אם תמשך אי-היציבות השלטונית של 18 החודשים האחרונים. ברגע, זה משתלבת הרשימה הערבית המשותפת בתוכניותיהם של גנץ, ליברמן, פרץ וחבריהם. באופן טכני מהווה הטרוגנית זו רוב פוליטי של 61 מנדטים מול 58 של הימין בראשות נתניהו. אינני יודע לומר בנקודת זמן זו, אם לכך באמת התכוונו ערביי ישראל. אם התשובה חיובית, להערכתי שגו הם שגיאה גסה. הדרך הנכונה מבחינתם להשתלב במדינה, היא לקבל את עובדת היותה מדינת הלאום של העם היהודי, להפסיק את החתרנות הפוליטית ולפעול במסגרת מפלגות קיימות או חדשות, שאין בהן במצעיהן יסודות אנטי-ציוניים, השוללים את קיום העם היהודי ואת זכותו למדינת לאום משלו ומפארים את הטרור הרצחני נגד יהודים באשר הם יהודים. הקרעים לא יוכלו להתאחות בדרך אחרת; ככל שיקדימו הערבים להבין זאת, כן ייטב לכולם.

הרוב היהודי מתכנס בתהליך מתמיד סביב גוש הימין ובקרוב מאוד, לאחר שקבוצת הפוסחים על הסעיפים תתעורר ותבין את המתרחש סביבה, יהיה לרוב פוליטי ברור שלא יניח לרשימה המשותפת לשנות את האופי הציוני של מדינת ישראל, או לשמאל הפונדמנטליסטי להפריד בין מדינת ישראל ליהדותה. מדינת ישראל אינה חוזרת לסוציאליזם פוסט-מודרני ולא תהיה סניף של המדינות הסקנדינביות המתנוונות מבפנים. האדווה הנוכחית על דרך התייצבותה של ישראל על סיפו של הרבע השני של המאה ה- 21, היא "גימגום" זמני שמגפת הקורונה עשויה להאריכו מעבר לרצוי, ולחייב מאמץ לאומי רב-שנתי לתיקון קלקוליה, בעיקר בתחום הכלכלה.
אסור לגוש הימין לוותר על עקרונותיו ואסור לישראל לשוב למעלה מ-40 שנים, לאחור למקום ממנו ברחה כל עוד נפשה בה. בין בחירות לקורונה, חשוב שנזכור גם את מלחמת יום הכיפורים ונסיבותיה, שהביאה למהפך 1997. אירן ממשיכה לפתח נשק גרעיני, נמצאת במציאות פוליטית, כלכלית ואזרחית קשה ביותר והינה דיקטטורה פונדמנטליסטית שיעית; - כל אלה מהווים נורות אזהרה אסטרטגיות. עתה כשצה"ל נקרא לסייע במאבק בקורונה, אל יתפתה להיסחף אחר תפקידו המשני באזרחות ;תפקידו העיקרי היה ונותר הגנה על המדינה מפני אויבים חיצוניים. אם יכשל בו, כל מעשיו מבית יהיו כלא היו...