אותו ערב מר ונמהר שבו שהמליצו המפלגות לנשיא על
בני גנץ לראשות ממשלת זדון מן
הארץ, הוא עוד שלב בהליכי פשיטת הרגל המוסרית והציונית שבו מצוי חלק מהעם היהודי. ואולי אין זו יד המקרה שזמן קצר לפני שנקרא את סיפור יציאת מצרים, שבו נאמר "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם", מתרחש לנגד עינינו מחזה שכזה. נוכח ליבם הנמס של רמטכ"לים אל מול רחמנים בני רחמנים המהללים שאהידים, לא נותר אלא לומר שהגנרלים הללו חיללו את שירו האלמותי של
נתן אלתרמן, "ליל חניה", בשבוע בו ימלאו יובל שנים ללכתו, ולתהום שהותיר אחריו, הממחישה את חסרונו כנביא ומוכיח.
ההתנהלות החובבנית בקוקפיט של "כחול לבן", המתאפיינת ברמטכ"לים השוקעים במדמנת הפוליטיקה הקטנה, בשעה שמתחשרת הקורונה, העלתה מן האוב את הערכתו של אליעזר ליבנה מ-48': "המפקד,... הנהו דמות אנושית חדשה. ייתכן שאינו יכול להצליח בכל מדורות החברה ובכל עסקי-הציבור...". ועל-רקע המציאות החדשה שהתהוותה במדינה יש להבהיר מספר עניינים.
1. "הרבה, לא רוב"
במערכת הבחירות האחרונה עלה נושא "הרוב היהודי" על-ידי אנשי "כחול לבן" ומחמת חששם של אנשי המוסר מטעם עצמם שהכינוי גזען ידבק בהם בשל דרישה זו, ירד עניין זה מסדר היום, באופן תמוה לכאורה. לכאורה, אמרנו כי בעצם, יצירת השד הדמוגרפי באצטלה של חשש מאיבוד הרוב היהודי במדינה, הייתה מאז תמיד טיעון חלול של תומכי המדינה הפלשתינית, ומתנגדי ההדתה. ואולם זוהי הזדמנות לדון בשימוש השחוק והתלוש במלה "
גזענות", שמופיע בכל עימות שנערך על צביונה היהודי של המדינה, וממחיש עד כמה צדק בדבריו שגריר ארה"ב לאו"ם, על ההחלטה שהתקבלה ב-75' להשוות את הציונות לגזענות: "זוהי החלטה זדונית. הואיל והיא עושה שימוש במונח 'גזענות' לא לתיאור מסכת עוולות אמתיות וממשיות, אלא ככינוי-גנאי המוטח בפני כל מי שהוא במקרה יריבו של מישהו. היא הופכת רעיון ארסי ומתועב למכשיר אידיאולוגי ותו לא".
ויש בנסיגה של "כחול לבן", מהדרישה לתמיכת הרוב היהודי בממשלה, עוד משהו, עמוק ובסיסי יותר, והוא למעשה הדהוד תפיסתה הפוליטית של תנועת "ברית שלום", אשר פעלה בתקופת טרום המדינה כנגד הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. וזאת כפי שניתן ללמוד מדברים של מרטין בובר, אחד ממנהיגי התנועה: "כיום מהווים היהודים מיעוט, בעוד עשרים שנה עלולים הם להיות רוב מכריע. אילו היינו ערבים, הרי גם אנחנו לא היינו מסכימים לכך והערבים גם הם ציונים טובים כמונו". רוצה לומר, "כחול-לבן" בוותרה על עיקרון הרוב היהודי, אימצה אל חיקה את סיסמתו של בובר שבה הגדיר את מטרות עליית היהודים לארץ: להגיע למצב של "הרבה, לא רוב".
2. אויבי, אחי
טרם חלפו שנתיים ממותו של
אורי אבנרי וכבר נראה כי דמותו מרחפת במסדרונות הכנסת ומשרה מרוחו של איש השמאל הזה על חלק מסובבי המשכן. שיתוף הפעולה המסתמן עם חברי "הרשימה המשותפת" הוא התגשמות חזונו של אבנרי, המתבטא בשם ספרו "אויבי, אחי", בו הוא מתאר את פגישותיו עם ערפאת וחבר מרעיו. חזון העוועים של אבנרי המתממש, בדמות יועצו הקרוב
אחמד טיבי לוחש על אוזנו של בני גנץ, גורם לכל ציוני הגון להשתאות ולנסות ולברר מה פשר שיבוש המערכות הכללי שפשה במפלגת הגנרלים.
ונראה שרק אלתרמן, בשירו "אז אמר השטן"; "וּכְמו/ חַוְרוּ השמים מאימה / בִּרְאוֹתַם אותו בְּקוּמו / לְבַצֵע הַמְזימה", יכול היה לחזות את הכישוף שעובר על "כחול לבן", בהחליפו בין אויב לאח. ואולי אף להסביר את הפסיכוזה שבה מצוי הקוקפיט.
