|
|
אדלשטיין. צריך היה לדעת [צילום: גרשון אלינסון/פלאש 90]
|
|
|
|
|
אני מכבד את החלטתו של יו"ר הכנסת להתפטר. לא מפני שהתפטרות היא כביכול מוצא מן הצומת אליו נקלע. כינוס הכנסת לשם בחירת יו"ר חדש היה לעת כזאת איסור חמור בעיניו. גם אי-ציות לפסיקת הבג"ץ שהורה לו להעמיד בחירת יו"ר חדש לכנסת חדשה עד להיום, 25.3.2020 היה בעיניו בגדר של איסור מוחלט. בהתפטרות כמו שמר על שני האיסורים, לא נסוג ולא נכנע. אך לא בשל כך אני שומר לו הערכה.
על-פי מיטב שיפוטי, טעה האיש הזה טעות קרובה לחטא כאשר ניסה לרתום את הרשות המחוקקת לרשות המבצעת. אני מאמין לו כי לדידו, היה המהלך של הקמת ממשלת אחדות לאומית או ממשלת חירום לאומית בחינת עת לעשות לה', הפרו תורתך, כי היה נכון להפר תורת הסוברניות המוחלטת של הכנסת מפני שראה באחדות לאומית צו קיומי, פיקוח נפש, המבטל לשעה את ההיענות לאחרי רבים להטות בכנסת. הוא טעה לדידי.
הוא צריך היה לדעת כי שום מערכת משפטית לא הייתה יכולה לאשר את הפגיעה המהותית בדמוקרטיה הישראלית. הוא צריך היה להבין, כי הקפאת הדמוקרטיה בשעת חירום, היא פטאלית לכל שעה. הוא צריך היה להיות ער לעובדה כי באקלים הפוליטי השורר בארץ, גם מעשה הנובע באמת מתוך שיקולים נקיים ומדאגה כנה לשלום הציבור, נצבעים צבעים פוליטיים עזים ומה שיוצא לשם שמים כביכול נוחת לשם קטטה קשה על הארץ. הוא טעה, והביא על הארץ חרדה שמא מקריבים את הדמוקרטיה על מזבח ממשלת חירום ועלולה להיווצר תחושת יאוש בימים בהם אמונה בעתיד הוא כורח קיומי.
אני מכבד אותו כי אני מרואה בהתפטרות ווידוי כי טעה. כי אני רואה בהתפטרותו צעד האומר לחבריו ורעיו כי המצב אליו נקלע הוא אישי, מצפוני, לא היענות ללחצים סקטוריאליים ולא התגודדות לתוך מחנה, אפילו מחנה קרוב, אלא חילוץ מתוך שדה הקוצים והאטדים המפלגתי אל הבדידות האישית של 'אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי' וההחלטה מה קודם, יצרי או יצרי היא כולה שלי. אני נכבד אותו כי אני רואה בו דמות שנקלעה לשדה הטרגי, בו אמת מתנגשת באמת, ואחת מהנה מובסת, לא אמת מוחלטת מול אמת מוחלטת, אמת לש איש מול אמת של אותו איש ויהא אשר יהא, ההפסד הוא לעולם של אמת.
אין מנצחים בסיפור הגדול הזה. מערכת המשפט לא גברה על הכנסת. היא רק אישרה את המצב לאשורו. הכנסת לא יצאה מוכה ומושפלת לרגלי הבג"ץ. היא לא יכלה לצפות אלא לבג"ץ הזה. הכוחות הפוליטיים, לא יצאו מן הדרמה הזאת בכבוד גדול. אלה לא היכו את הדמוקרטיה שוק על ירך ואלה לא הצילו אותה מן הכרסום בכוחה. החרדה שהדמוקרטיה עלולה להיקלע למצב שברירי לא שככה.
נשאר אדלשטיין. כבודו. ונשארת החברה הישראלית שחרף המחלוקות העמוקות האמיתיות וחרף המחלוקות המועצמות מלאכותית במפוחים של כיתתיות צרת אופק, חוצה את הימים האלה ושופטים ושוטרים נשארים איתן בשעריה.
