עדות מאיטליה. כך ייראו הימים הבאים שלנו. זה מה שצפוי וזה מה שיקרה עד שתסתיים המגיפה. עדות מלב המגיפה שמפילה עשרות אלפי קורבנות באיטליה.

הכותבת היא פרנצ'יסקה מלנדרי. בת חמישים ושש, סופרת ותסריטאית שכתבה שני ספרים - ספרה הראשון "אווה ישנה" תורגם לשפות רבות בהן אנגלית. במהלך הבידוד שבו היא נמצאת היא כתבה "מכתב לצרפתיים מהעתיד", שהתפרסם בדף הפייסבוק שלה, ובו היא מספרת לקוראיה הצרפתיים מה צופן להם העתיד על סמך המגפה הקשה שהכתה באיטליה. התרגום מאיטלקית: באדיבותו של דן עופרי, מבכירי קרייני החדשות בקול ישראל, והיום קריין חדשות בתאגיד השידור הציבורי:

• "אני כותבת לכם מאיטליה. אני כותבת לכם ממה שיהפוך לעתידכם. אנחנו נמצאים עכשיו במקום שתימצאו בעוד כמה ימים. תרשימים של המגיפה מראים את כולנו שותפים בריקוד מקביל, אלא שאנחנו כמה צעדים לפניכם, כשם שבווהאן היו לפני כמה שבועות. אנחנו צופים בכם ורואים שאתם מתנהגים בדוחק כפי שאנחנו התנהגנו. אתם משמיעים את אותם טיעונים שאנחנו השמענו עד לפני זמן קצר.
  
  בוויכוחים בין אלה שטוענים "זאת רק שפעת על מה המהומה"? לבין מי שהבין שאנחנו צופים בכם מכאן, בעתידכם, אנחנו יודעים שרבים מכם שהתבקשו לנעול עצמם בבתיהם ציטטו את אורוול ואחרים את הובס. אבל בקרוב תהיו עסוקים מדי מכדי לעסוק בכך.
  
  ראשית תאכלו, לא רק משום שזהו אחד הדברים הבודדים שתוכלו לעשות. תוכלו למצוא עשרות סרטי הדרכה של עשרות קבוצות ברשתות החברתיות, כיצד עליכם לבזבז את זמנכם הפנוי בדרכים יעילות. הצטרפו לכולם, אל תתעלמו מהם לחלוטין. לאחר כמה ימים, תורידו ספרות אפוקליפטית ממדף הספרים, ותגלו כשתפתחו את הספרים שלא בא לכם לקרוא את זה.

אוכלים טוב לא ישנים טוב

• תאכלו שוב. לא תשנו טוב. תשאלו את עצמכם מה קורה לדמוקרטיה. יהיו לכם חיים מקוונים בלתי ניתנים לעצירה בעיקר Messenger, WhatsApp, Skype, Zoom. תתגעגעו לילדיכם הבוגרים כפי שלא התגעגעתם מעולם. ההבנה שלא ברור לכם אם תפגשו בהם אי-פעם, תכה בכם כמו אגרוף בחזה.
  
  כעסים ישנים ואכזבות ייראו לא רלוונטיים. תתקשרו לאנשים שנשבעתם לא לשוחח איתם כדי לשאול אותם "איך אתם מסתדרים?". נשים רבות יוכו בבתיהן, ואתם תתהו מה קורה לכל אלה שלא יכולים להישאר בבית כי אין להם בית.
  
  תחושו פגועים כשתצאו לקניות ברחובות הנטושים, ובמיוחד יחושו זאת הנשים. תשאלו את עצמכם האם כך חברות מתמוטטות, והאם זה קורה כל כך מהר? אז תרחיקו את המחשבות הטורדניות, וכשתחזרו הביתה תאכלו שוב, תעלו במשקל, תחפשו אימוני כושר מקוונים. תצחקו, תצחקו המון. תגלו הומור שלא ידעתם, שלא ידעתם שיש לכם. אנשים שהתייחסו ברצינות תהומית, יגלו לפתע את האבסורד של החיים ושל היקום ובכלל.

פגישות במרכול

• תוכלו לקבוע פגישות בתורים במרכולים, עם חבריכם ואוהביכם כדי לפגוש אותם אישית בקצרה, והכל תוך שמירה על כללי הריחוק החברתיים. תספרו את כל הדברים שאתם לא צריכים לספר. אופיים האמיתי של האנשים סביבכם יתגלה בבהירות מוחלטת. לגבי חלקם תהיינה לכם הפתעות.
  
  נוכחותם של בעלי דעה בחדשות תעלם. דעותיהם יהיו פתאום לא רלוונטיות. חלקם ימצאו מקלט ברציונליות שתהיה חסרת אמפתיה, עד שאנשים יפסיקו להקשיב להם. לעומת זאת, אנשים שמהם התעלמתם יתבררו כמרגיעים, נדיבים, אמינים, פרגמטיים שגם צודקים בתחזיות שלהם.
  
  מי שמזמין אתכם לראות את כל הבלגן הזה כהזדמנות להתחדשות קוסמית, יעזור לכם לשים את הדברים בפרספקטיבה גדולה יותר. תמצאו אותם כמעצבנים להחריד.
  
  לא תבינו איך תשלמו את החשבונות שלכם בחודש הבא, שהכוכב שלנו נושם טוב יותר בגלל פליטת co2. לא תבינו גם האם לחזות בלידתו של עולם חדש זה עניין יותר מרגש מאשר אירוע מאמלל..
  
  תנגנו מוזיקה מחלונות ומדשאות. כשראיתם אותנו שרים אופרה מהמרפסות חשבתם "אה האיטלקים האלה", אבל אנחנו יודעים שגם אתם תשירו שירי נפש מרוממים זה לזה בחלונות שלכם. נצפה בכם ונהנהן בראשינו, ממש "l will survive" וכשתצרחו במלוא גרונכם כמו אנשי ווהאן ששרו מחלונות הבתים שלהם בפברואר, והנהנו בראשם בעת שצפו בנו. רבים מכם יירדמו כשהם נודרים שהדבר הראשון שאותו הם יעשו כשהסגר יסתיים, יהיה לרוץ ולפתוח תיק גירושין.

הילדים יגרמו לכם אושר

• ילדים רבים יוולדו. ילדיכם ילמדו באופן מקוון. תוך כדי לימודיהם הם יטרידו אתכם מאוד, ובאותה עת הם יגרמו לכם אושר. הקשישים לא יצייתו לכם בדיוק כמו בני נוער פרועים. תיאלצו להיאבק בהם כדי לאסור עליהם לצאת מבתיהם כדי שלא יידבקו וימותו.
  
  השתדלו לא לחשוב על מקרי המוות של האנשים הבודדים במחלקת טיפול נמרץ. תרצו לכסות בעלי-ורדים את צעדיהם של הצוותים הרפואיים. יאמרו לכם שהחברה מאוחדת במאמץ קהילתי, שכולכם באותה סירה. זה יהיה נכון. חוויה כזאת תשנה לתמיד את הדרך שבה אתם רואים את עצמכם כחלק מכלל גדול יותר, לעומת מעמדכם שיעשה את ההבדל.
  
  להיות כלוא בבית עם גינה יפה, או בפרויקט דיור צפוף זה לא אותו דבר. זה גם ההבדל בין היכולת להמשיך לעבוד מהבית, או לראות את העבודה שלכם נעלמת.

כל אחד והסירה שלו

• הסירה ההיא שבה תפליגו כדי להביס את המגיפה לא תיראה זהה לכולם. ואכן, היא לא זהה לכולם. היא מעולם לא הייתה כזאת.
  
  בשלב מסוים תבינו שזה קשה. תפחדו. תשתפו את יקיריכם בפחד שלכם, או שתשמרו אותו לעצמכם כדי לא להכביד עליהם.
  
  תאכלו שוב.
  
  אנחנו באיטליה, וזה מה שאנחנו יודעים על העתיד שלכם. אבל זה רק על קצה המזלג. ראייתנו מוגבלת עד מאוד. אם נפנה את מבטנו לעתיד הרחוק יותר, שאינו ידוע לא לנו ולא לכם נוכל לומר רק זאת: ככל שזה ייגמר, העולם לא יהיה מה שהיה".
  
  פרנצ'סקה מלנדרי 2020 איטליה

פצצת זמן. זה המינוח המדויק למה שצפוי בשכונות הדרום של תל אביב. אני מתכוון לשכונות שפירא, נווה שאנן ושכונת התקווה, שבהן מתגוררים עשרות אלפי מבקשי עבודה, חלקם פליטים ומרביתם מסתנני עבודה. התוכנית לגירושם של עשרות אלפי שוהים, נבלמה על-ידי בית המשפט העליון, ועכשיו המדינה חייבת לדאוג להם בדיוק כפי שהיא דואגת לתושבי תל אביב.

את מה שקורה בשכונות הדרום של תל אביב ראינו עד הימים האחרונים בשכונות הדתיות של בני ברק וירושלים. בשכונות האלה הצליחה המשטרה לאסור התקהלויות גדולות ומפגשים, מה שלא קורה בשכונות הדרום שם פועלות "חמארות", שהן מקומות מפגש של מבקשי העבודה, שבהן נפגשים לשתיית אלכוהול.

המשטרה עורכת סיורים רבים בשכונת נווה שאנן, אבל כאשר ניידות המשטרה נעלמות, חוזרים העסקים לפעול כרגיל. שפי פז, פעילה חברתית, מספרת על מראות קשים, ועל פחד של ישראלים תושבי השכונות לצאת מהבתים כדי לבצע קניות בסיסיות.

תושבי שכונות הדרום חוששים ממעשי שוד, כשאיש לא יוכל להושיט להם עזרה, כיוון שברחובות השכונה לא מסתובבים ישראלים. פז טוענת שסגירת בתי הבושת בגלל המחלה הביאה לגידול במספר ההטרדות המיניות. בוקי נאה, שהיה כתב הפלילים של ידיעות אחרונות, פרסם בתחילת השבוע פוסט שבו כתב כי עשרות בתי בושת ממשיכים לפעול בגוש-דן. הנשים שעובדות בזנות ממשיכות בעבודתן כדי שיוכלו להביא לחם הביתה, ובתי הבושת, גם אלה שבדרום העיר, הפכו מוקד מסוכן להעברת המגיפה. המשטרה פשטה במהלך השבוע על בתי הבושת באזור התחנה המרכזית הישנה, אבל הפשיטה הזאת לא מבטיחה שאלה שנסגרו יישארו סגורים לאורך זמן.

באזורים אלה מתגוררים מאות אלפי אזרחים ישראלים, שגם מודאגים ובעיקר חוששים. תושבי דרום תל אביב וארגונים חברתיים קראו השבוע לממשלה לשנות את חוק הפיקדון, שבמסגרתו מפקידים העובדים הזרים פיקדון, ולהחזיר להם את הכסף שהפקידו כדי לאפשר להם לרכוש מזון.

בתקופה שמאתיים פקחי הגירה בעלי סמכויות הוכרזו כעובדים לא חיוניים ונשלחו הביתה עד אחרי פסח, קשה להאמין שמשהו יזוז. עיריית תל אביב נערכת לחלק תלושי מזון לעובדים הזרים, אבל מדובר בטיפה בים.

לכולם ברורה המשמעות והחשש מהתגברות הפשיעה, שתתחיל על-פי הערכות מומחים ממקרי שוד בתוך הקהילה, ותתפשט לשכונות אחרות בתל אביב. מה שעלול להתרחש בשכונות הדרום יהיה חמור הרבה יותר ממה שמתרחש בשכונות הדתיות של ירושלים ובני ברק. זאת פצצת זמן.

הכתובת על הקיר.

ח"כ גדעון סער לא יהיה כנראה שר בממשלתו של נתניהו, אבל הוא ייזכר כאדם בעל רגישות חברתית. סער החליט לוותר על חלק משכרו שנובע מעידכון השכר בשנת 2020. סער גם התחייב שלא יוכל לשנות את החלטתו במהלך השנה הקרובה. הוויתור יחול גם על ההפרשות לקרן ההשתלמות לקופת הגמל שלו.

סער עשה זאת מבלי להאדיר את שמו, ומבלי לפרסם את החלטתו בדף הפייסבוק שלו. להבדיל מחברי כנסת שממנפים את ההחלטה לצורך פרסומם וקידום מעמדם, סער עשה זאת בצנעה וללא כוונה שהדברים יגיעו לפרסום.

גיליתי באקראי את החלטתו, והוא ראוי בעיני לציון בקטע שנושא את הכותרת - במקום פרחים.

בני יונה זוכה בתואר כוכב המדמנה. שיטוט בדף הפייסבוק שלו, מלמד שליונה אין גבולות, וגם לא קווים אדומים. לא ברור למה פייסבוק מאפשרת לזה לקרות, כשהיא מקפידה לסגור דפי פייסבוק, שנכתבים בהם דברי נימוסין, לעומת מה שבני יונה מרשה לעצמו לכתוב.

ביום שלישי פרסם יונה את תמונתו של אלוף במילואים וחבר הכנסת יאיר גולן וכתב: "זה הפרצוף תוצאה של הזדווגות בין אחים. איש שפל ועלוב מאיים על ביבי שיוציא לו את הנשמה. מה תאחלו לו"?

גולשת בשם זילפה עזו הייתה היחידה שהגיבה על דבריו של יונה שביקש לקבל תגובות, וכתבה לו בשתי מילים מה היא חושבת עליו: "אתה בושה".

כמה מילים על גולן: לקראת סיום כהונתו של גבי איזנקוט כרמטכ״ל עלה שמו של האלוף גולן כמי שמיועד להחליף אותו בתפקיד. הוא שימש בין שאר תפקידיו כסגן הרמטכ״ל, מפקד פיקוד העורף ופיקוד הצפון, ומפקד עוצבות איו״ש, הגליל, ומפקד חטיבת הנח״ל.

זה האיש שבני יונה מפרסם את תמונתו וכותב: "זה הפרצוף תוצאה של הזדווגות של שני אחים". אבל יונה אינו מסתפק רק בחבר הכנסת גולן. דף הפייסבוק שלו כולל מחמאות נוספות בעיקר למי שעמדו בראשות כחול לבן.

באחד הפוסטים, העלה סרטון שבו נראה חתול משתעשע עם עכבר ודוחף אותו לתוך נעל. הכיתוב שבחר יונה כדי להציג הסרטון: "לפיד דוחף את בוגי סרחוני למקומו הטבעי". אלא שיונה לא מסתפק בכך וכותב על הרמטכ"ל השבעה עשר של צה"ל: "חייבים למצוא חיסון שישמיד את הנגיף הזה".

לעיתונאי אמנון אברמוביץ' הוא מאחל ש"אלוהים ייקח אותך, עוכר ישראל". את נשיא ארצות הברית הוא מכנה "חמוריקו", ועל גנץ, אשכנזי ויעלון - שלושה רמטכ"לים לשעבר - הוא מאיים שהם "יישפטו על בגידה במולדת".

לא ברור למה פייסבוק מאפשרת ליונה להמשיך ולכתוב בשפת ביבים? סעיף 288 לחוק העונשין קובע כי דינו של מי שמעליב עובד ציבור, מאסר שישה חודשים. ומה דינו של משה יונה, שכותב בשפת ביבים על שלושה רמטכ"לים, שר ביטחון, אלוף בצה"ל ושר לשעבר.

חשוב שהוא ישלם את מלוא המחיר - ובהקדם.

הוא נולד בקישינב שבסרביה, וכשהיה בן שלוש עלה עם הוריו לישראל. הוא בוגר בית הספר הריאלי בחיפה. היה חבר קיבוץ ואיש צבא שביצע גיחה קצרה לחיים הפוליטיים, אבל הבין מהר מאוד שזה לא בשבילו, ופרש מרצונו מהכנסת והחזיר את המנדט, לאחר שהיו מי שניסו לפגוע בו ולהדיח אותו.

הוא זכה לקבל את עיטור הצלב הצבאי של הצבא הבריטי, שהוקם בשנת 1707, השנה שבה נוסדה הממלכה המאוחדת, בעת שבוצע איחוד בין צבאות אנגליה וסקוטלנד.

האות היוקרתי הוענק לו עבור תקופת שירותו בבריגדה היהודית, כשעמד בראש כוח כשהוביל את אנשיו מול אש תופת, בקרבות שהיו על הנהר סניו שזורם סמוך לבולוניה שבאיטליה.

בתקופת שהותו באיטליה, בסוף מלחמת העולם השנייה, הוא חבר לקבוצה שבאה חשבון עם הנאצים, על השמדת יהודי אירופה בשואה. הקבוצה תכננה לבצע הרעלה המונית, ולפגוע בשבויים של האס-אס, ובין חבריה היו גם מי שביצעו פעולות נקם פרטיות.

הרשת שבה הוא היה חבר מנתה עשרה חברים. היא שימשה רשת הטעיה, שזכתה לכינוי שכלל שילוב של מילים באידיש ובערבית, שהרכיבו את המונח "תלחס טיזי" - שפירושו בעברית מדוברת "שק לי בתחת". הוא סיפר לימים שהקבוצה שבה הוא היה חבר, נהגה לחסל רק את מי שהיו מעורבים ישירות ברצח יהודים. החיסול בוצע באמצעות כדור בראש או בחניקה.

הוא השתתף בקרבות נבי סמואל, ובקרבות על הקסטל וגבעת הרדאר. בשנת 1953 הוא הצטרף לקיבוץ, ולאחר שחזר לשירות קבע הפך לחבר המטה הכללי, אבל הודח מתפקידו בעקבות אירוע שהיה בתחום אחריותו.

במהלך האירוע, שהסעיר באותה עת את המדינה, בוצע גיוס מילואים שזרע בהלה בישראל והתרגשות בין חברי הכנסת. הגיוס היה לא יותר מתרגיל, וזכה לכינוי על שמו של עוף שמקנן על הקרקע ועל העצים.

שנים רבות אחר כך, ללא כל קשר לאירוע שהיה בעבר, הוא התבטא בחריפות רבה נגד בכירים במערכת הביטחון ששיקרו לו. כשאחד מהם ביקש להתנצל בפניו ולבקש את סליחתו, הוא סירב לקבל את ההתנצלות, ואמר שלא יסלח לעולם לשני אנשי הביטחון הבכירים ששיטו בו.

יש לו שלושה בנים. שניים מבניו נהרגו במלחמות ישראל ברמת הגולן. יונתן היה טייס קרב שנהרג בשמי רמת הגולן, ויוחנן נהרג בקרבות הבלימה ברמת הגולן. הבן השלישי שירת ביחידה מובחרת, ומאוחר יותר עבר לשרת בחיל-המודיעין שם הגיע לדרגת פיקוד בכירה. הוא הבכור מבין שלושת הבנים ובצעירותו היה אתלט מצטיין.

לימים נישא הבן הבכור לתקווה, מי שהייתה חברתו של יהונתן, אחיו הטייס שנפל בשמי רמת הגולן. השניים הקימו משפחה ולבנם המשותף קראו יהונתן, על שם האח שנהרג. כמו אביו, הוא עזב את הצבא וחזר שוב, אלא שבשונה מאביו הוא עשה זאת פעמיים.

גיבור סיפורנו הלך לעולמו בקיבוצו בסוף חודש יוני 1995 בגיל 72. הוא נטמן בבית העלמין בקיבוצו. על שמו נקרא אחד הרחובות בחיפה.

נסו לזהות את זהותו של האיש שאותו נחשוף ביום שישי הקרוב.

• גיבור הטור מיום שלישי האחרון היה מחלוצי ענף האפדימיולוגיה. הוא גילה בשנת 1847 את חשיבות שטיפת הידיים, שהקטינה בצורה משמעותית את ההידבקות במחלה הקטלנית "קדחת הלידה". הוא גם זה שגילה להפתעתו ששיעור התמותה במחלקה שאותה הוא ניהל ירדה דרסטית בעקבות הקפדה על היגיינה. הוא גם זה שזכה לכינוי "הטיפש מפשט" על-ידי מתנגדיו, שטענו נגדו שמדובר ברעיון דתי או אמונה תפלה. הוא גם זה שלקה בהתמוטטות עצבים או בהתקף של מחלת האלצהיימר ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי פרטי ומת לאחר תקרית אלימה, שבמהלכה הוכה על-ידי הסגל הרפואי. האיש הוא ד"ר איגנץ פיליפ זמלוויס. רופא אוסטרו הונגרי, שזכה לימים לכינויי "מציל האימהות" על כך שהעלים לגמרי את "קדחת הלידה" במחלקה שאותה ניהל.

בעשרה ביוני 1948 פרסמה מדינת ישראל הממשלה הזמנית, הזמנה לשלוח לה הצעות לדגל וסמל המדינה. בהזמנה שפורסמה בעיתוני אותה תקופה ונמצאת בספריה הלאומית, ביקשה הממשלה הזמנית לקבל הצעות לדגל ולסמל עבור המדינה הצעירה. על-פי המפרט שהוצג בפני המעצבים, דגל המדינה צריך היה לכלול את הצבעים תכלת ולבן בגוף הדגל יחד עם מגן דוד, או שבעה כוכבים בצבע זהב או צבע אחר.

המעצבים התבקשו ליצור דגל שיהיה סמל שיהיה מורכב מצבעי תכלת ולבן, וכל צבע נוסף לפי טעמו של הצייר. בגוף הסמל נדרשה מנורת שבעת קנים, ושבעה כוכבים בני שישה קצוות. המועד האחרון להגשת ההצעה היה יום ב', ז' בסיוון. תש"ח, 14 ביוני 1948.

את דגל המדינה עיצבו ותפרו לראשונה במושבה ראשון לציון שניים מתושבי המושבה. יצחק בלקינד, מי שנחשב באותה עת מנהיג מחלוצי תנועת ביל"ו, ופאני מאירוביץ, שתפרה את הדגל. השניים הניפו לראשונה את הדגל בשנת 1885 במלאת שלוש שנים למושבה ראשון לציון. לא ברור האם בלקינד גיבש את הרעיון בעצמו. מה שברור: הדגל, שהונף לראשונה בראשון לציון, זכה לכינוי "דגל ראשון לציון".

ועדת הדגל והסמל של מועצת המדינה הזמנית קיבלה מספר גדול של הצעות שרובן התבססו על דגל התנועה הציונית בשינויים קלים. היא החליטה לאמץ את דגל התנועה הציונית ללא שינוי, בעיקר בגלל הפופולריות הרבה שהייתה לו בציבור היהודי. בנימין זאב הרצל הציע את "דגל שבעת הכוכבים", אבל הצעתו לא התקבלה.

את סמל המדינה עיצבו שני אחים, גבריאל ומקסים שמיר, והוא נבחר מתוך 450 הצעות. שני האחים היו מעצבים גרפיים בארץ ישראל, מאמצע שנות השלושים עד אמצע שנות התשעים של המאה ועשרים. השניים, שזכו בפרס הראשון לעיצוב סמל המדינה, זכו גם בשנת 1958 זכו בתחרות לעיצוב ארבעה שטרי כסף שהנפיק בנק ישראל.