העיתונות החופשית בהודו מילאה תפקיד חשוב בהגנה על הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם מאז העצמאות בשנת 1947, אך כעת העיתונאים במדינה נתונים למתקפה מצד ממשלתו של נרנדרה מודי. לטענתם, מאז עלה מודי לשלטון לפני שש שנים, מנסה ממשלתו להשתלט על התקשורת, במיוחד על זו האלקטרונית – מדווח ניו-יורק טיימס.

מודי מביא אט-אט את התקשורת לנהל פולחן אישיות סביבו ולהציג אותו כמושיע המדינה, אומרים עיתונאים הודים. במקביל מופעלים לחצים על אמצעי התקשורת, בדמות חקירת עורכים, מניעת פרסומות וניהול חקירות מס, במטרה להניעם להתעלם מהצד המכוער של הקמפיין ההינדי שמנהלת הממשלה. הקורונה נתנה למודי כוח רב עוד יותר בשליטתו בסיקור.

זמן קצר לפני שהודיע על סגר כמעט מוחלט של 1.3 מיליארד תושבי ארצו, נפגש מודי עם מנהלים בכירים בענף התקשורת, ודחק בהם לפרסם "ידיעות מעודדות וחיוביות" על טיפולה של הממשלה במגיפה. לאחר שהסגר גרם למותם של עובדים זרים, פנו עורכי דינו של מודי לבית המשפט העליון וקיבלו ממנו הוראה לתקשורת לפרסם את "הגרסה הרשמית" של ההתפתחויות בנושא הקורונה, אם כי עדיין יורשה גם סיקור עצמאי.

ענף התקשורת בהודו הוא אולי הגדול ביותר בעולם: 17,000 עיתונים, 100,000 כתבי עת, 178 ערוצי טלוויזיה חדשותיים ואין ספור אתרים בעשרות שפות. אולם שרי ממשלתו של מודי לוחצים על המגזר העסקי שלא לתמוך בעיתונות החופשית וכך הם חונקים את פעילותה. הממשלה גם הצליחה להביא לפיטוריהם של עיתונאים שמתחו ביקורת על מודי, ולהפסיק פרסום של ידיעות על פשעי שנאה שהביכו את מודי ומפלגתו. במקביל, מודי נהנה מתמיכה נרחבת של אמצעי תקשורת היוצאים נגד עיתונאים חופשיים; עיתונאיות ספגו הטרדות מיניות ואיומי אונס.

לדברי הטיימס, רוב אמצעי התקשורת של הודו נכנעו ללחצים, בנימוק שמאחר שרוב הציבור תומך במודי – גם עליהם לעשות זאת. אפילו עיתונאים ספקניים מצנזרים את עצמם, מחשש שמא יתויגו כאנטי-לאומיים בידי ממשלה היוצרת משוואה בין פטריוטיזם לבין תמיכה אישית בעומד בראשה. הממשלה גם הטילה מגבלות חסרות תקדים על עיתונאים זרים: איומים בביטול ויזות ומניעת כניסה לאיזורי עימות כמו חבל קשמיר.

המודל העסקי של התקשורת בהודו מקשה עליה גם הוא. הרבה לפני עלותו של מודי לשלטון, הסתמכו רבים מאמצעי התקשורת על פרסום ממשלתי, וכך יכלו פוליטיקאים לתגמל תומכים ולהעניש מתנגדים. זאת ועוד: חלק מבעלי אמצעי התקשורת הם הבעלים של עסקים נוספים הבאים במגע עם הממשלה, וכך הם חשופים ללחצים גם מכיוונים אחרים. הקורונה החמירה את המצב עוד יותר, כאשר התפוצה יורדת ועימה גם ההכנסות מפרסום.

הטיימס מביא כדוגמה את סיפורו של ערוץ הטלוויזיה רב-ההשפעה NDTV, המתנגד למודי. בשנת 2002, כאשר היה מודי ראש ממשלת מדינת גוג'ראט, דיווח הערוץ שממשלתו עמדה מן הצד כאשר מאות מוסלמים נרצחו על-רקע דתי. מודי לא שכח ולא סלח, ותריסר שנים מאוחר יותר פתחה ממשלתו במתקפה כוללת על הערוץ, תוך שהיא מאשימה אותו בהלבנת כספים בעסקה עם רשת ABC האמריקנית; הערוץ מכחיש והחקירה נגררת שנים. המסע להכפיש את הערוץ כבלתי-פטריוטי הרחיק ממנו מפרסמים, הוא נאלץ לפטר מאות עיתונאים וכיום רוב הכנסותיו הן מממשלות של מדינות הודיות שרבות מהן נשלטות בידי האופוזיציה.

עיקר תשומת הלב של ממשלת מודי מופנית לטלוויזיה, המגיעה לכל פינה בהודו. היא אישרה הקמה של מעט מאוד ערוצים נוספים, ואפילו רשת בלומברג לא הצליחה לקבל רישיון למרות שהשקיעה מיליוני דולרים בשותף המקומי.

באווירה הזאת, ביקורת חריפה על מודי עלולה לחסל קריירות. המגיש פוניה פראסון בג'פאיי נאלץ להתפטר, אחרי שהממשלה שיבשה את שידורי הרשת בה עבד בשל ביקורתו על אחד ממהלכיו של מודי לסייע לאיכרים עניים. כאשר מגיש אחר באותה רשת, אבהיסאר שארמה, מתח ביקורת על מודי והעלה סרטון של הדברים ליוטיוב, חסם האתר את הפרסומות שהכנסותיהן אמורות היו להגיע לשארמה. מצבם של אלו עוד טוב, יחסית לכמה עיתונאים הודו שנרצחו בשנים האחרונות.