אנא שמע תפילותנו

חורף התש"ף

חורף בלוס אנג׳לס אין ממש. המקום הוא מדבר (למרות השפע הירוק והצבעוני בו טובל האזור כולו), ושנים רבות הייתה בצורת מתמשכת. אך גם כשיורד לו גשם, מקפיד הוא לרוב לעשות זאת בלילה, בכדי לא להפריע לנו את שלוות המקום, וביום שוב זורחת השמש. גם כשקר כאן במיוחד, בעיצומו של חורף טיפוסי, צוחקים עלינו תושבי שאר ארה"ב, שאנו מפונקים לחלוטין, שאין אנו יודעים פרושו של קור מה הוא. היום הקר כאן ביותר הוא אחד החמים במקומות אחרים, אך אין זה מונע מאתנו להתלונן קשות בפני כל אוזן קשבת.

מנהג אצלנו בבית הכנסת, הממוקם בתוך בית אבות בעיר לוס אנג׳לס, שבין סוכות לפסח אין לוחצים ידים. רק מגיעים אנו לסיומה של תורה ועומלים לגלגל את כל הקלף בחזרה לבראשית, ואני מזכיר לכולם שחורף בפנינו (בחוץ אמצע הקיץ עדין), וחל איסור מוחלט ללחוץ ידים. כולם שמעו פזמון חוזר זה כל כך הרבה פעמים, והדבר כה נוגד את טבע האדם, שעדיף להנהן או אפילו לרצות את ארי ב"כן" ענות חלושה שנשמע כה מבטיח לאוזניו; ולהמשיך לעשות כנהוג מימים ימימה.

הפרנויה אצל ארי מרקיעה שחקים. מזה שנים הוא דאג שיהיה בקבוק אלכו-ג׳ל בכניסה, ליד הכיפות, הטליתות והסידורים, קרוב לעזרת נשים, ובקבוק נוסף בפינה ממול, בעזרת גברים, כמו גם חבילה גדולה של מפיות אף משובחות, ואלו בשימוש תמידי. כך שארי בשלו, וכולם בשלהם, עולם כמנהגו נוהג.

נאה דורש אמור גם לענות על חלקו השני של המשפט - נאה מקיים. וכך, בעיקר שלא ברצון, על ארי חל איסור מוחלט להגיע לבית הכנסת כשהוא חולה. לפני המחלה יש את התקופה שלא-בדיוק-חולים, ומיד לאחריה את התקופה שלא-בדיוק-בריאים אך נמאס להיות בבית ואנחנו משוכנעים שיצאנו מכלל סכנה, אך אין דין בית אבות כדין יציאה החוצה (לקניות, למשרד, להסתובב או אפילו למכון כושר). איסור זה גורם למלחמת עולם כל פעם מחדש, ואיומים על ארי מה יקרה אם יעז ללכת לבית האבות: "אתה עוד תהרוג מישהו" כך מוטח בי כל פעם מחדש, ולא נשארת ברירה כי אם להכנע. יודע אני שהדבר נכון, שכן אין דין אדם בשנות התשעים כדין אדם חצי גילו. הגוף כבר אינו עמיד באותה מידה, וכל מחלה מבחוץ עלולה בהחלט להיות קטלנית.

מדי שנה בשנה, בין סוכות לבין סוף פסח (כי מהדרים אנחנו, כך שלא נתדיין על שבעה ימים נוספים), חל איסור ללחוץ ידים, וחלה חובה להזהר שבעתיים, ובא ארי ומזכיר, עד שבאמת נמאס. השנה נתבשרנו על נגיף חדש שהתפרץ לו בסין ואף גרם לשלטונות שם להכניס כשלושת רבעי מילארד אנשים לסגר מוחלט בדירותיהם. החליטו ועשו, כפי שרק הסינים יודעים לעשות.

איזה נגיף זה? ממשפחה שכבר נתקלנו בה. אך הובטח לנו שהסכנה לא גדולה במיוחד, "כי מדי שנה מתים יותר אנשים מהשפעת" שארי כה נזהר מפניה. החיים המשיכו במסלולם, לא היה צורך לעשות דבר. מרתון לוס אנג׳לס התקיים כמתוכנן, כמו גם קריאת המגילה וחגיגת פורים.

ארי לא הופיע. לא בגלל שהוא החרים את קריאת המגילה מחרדה שחרד, פשוט הוא היה חולה אחרי שבת פרשת יתרו, ובכדי לא להרוג אף אחד, הוא נשאר במיטה. גם לא שהייתה לו ברירה. אך אם פרנויה קיימת אצלו בשגרה, על אחת כמה וכמה כשהוא קרא ושמע ממקור ראשון על מה שקורה בסין והבין שהנגיף בוודאות כבר הגיע ללוס אנג׳לס, בה ערים שלמות סיניות. הכפר הגלובלי כה קטן וכה מחובר, שלא ייתכן שהנגיף החליט לעצור לו בסין פנימה.

נחרד, הדיר שינה מעיניו, והחליט לעשות מעשה. התקשר לעוזר הרב, האיש בעל הלב הטוב ביותר בבית הכנסת, ויחד אתו טיכס עצה, החליט החלטה וקשר קשר ("מרד, מרד יש כאן"). הוחלט בין השנים, ומיד יצא ארי לפעולה: התקשר ארי לרב ודיבר אתו בטוב על שחייבים להפסיק לבוא לפרק זמן עד יעבור זעם, עד שנדע מול מה אנו עומדים. הרב הביע תדהמה וזעם, חוסר אמון ופליאה - לא ייתכן, לא היה ולא יהיה. הוא כמובן לא חשב על עצמו כי אם על כל המתפללים שאלו שנותיהם האחרונות, מקום משכנם האחרון עלי אדמות, אולי אפילו ימיהם האחרונים. זו שליחות המוטלת עליו, ואף מכשול לא יעצור בעדו, ודאי שלא מכשול עצמי שאינו מבוסס אלא על פרנויה בלבד.

כך הרב אליהו, אך אני הגעתי מוכן לקרב. כשבטוב לא עלה בידי, והשיחה התארכה והדיון עבר לפסים שאינם לרוחי, וכבר לא ידעתי איך לענות לטיעון "אבל הם כולם מגיעים לחדר האוכל שלוש פעמים ביום, והמטפלים והעובדים מגיעים מבחוץ", נאלצתי להשתמש בנשק יום הדין, שכבר מראש ידעתי שאאלץ להשתמש בו. "טוב" נאנחתי כמי שהפסיד בקרב וידע שלא יעלה בידו לשכנע את הממונה עליו, "אפשר לדבר עם שולה"?

ניחשתם נכונה. שולה היא אשת הרב, וכבר לא הייתי צריך לדבר אתה. הפור נפל. הרב ידע שאנסו אותו לעשות את מה שלא ניתן להעלות על הדעת, לסגור בית כנסת, לאסור על אנשים להגיע לתפילה. מאותו סוף שבוע בית הכנסת נשאר מיותם, אך בין לבין נאסר על אנשים מבחוץ להכנס לכרמל, כך שהאיום והוצאתו לפועל היו מיותרים.

מאז בית האבות בבידוד, ושלושה ספרי התורה בארון הקודש הופקדו על המשמרת, שלא ינום ולא ישן שומר ישראל ויגן על כל האנשים בכרמל, הקשישים, המטפלים והעובדים כאחד.

קו-ויד-19

עבר שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע, ואנחנו בתיבת נוח, אין יוצא ואין בא. אין בית כנסת, ואותו נגיף חדש שהגיע לעולם עושה בנו - אנשים ב-185 מדינות - שמות. כמעט שני מיליוני מקרים אובחנו, למעלה ממאה אלף מתים ופחות מחמישית שהחלימו עד כה. מסתבר שהנגיף (שרב שאין אנו יודעים עליו עדיין) מדבק הרבה יותר מהשפעת העונתית וגורם לכעשרה אחוזי מוות בעיקר בגילאים 65 ומעלה. האויב של האנושות בא להשמיד בעיקר את החולים, החלשים והמבוגרים ביותר, ואנחנו לא יודעים לזהותו כראוי, ואין בידינו תרופה או חיסון. עומדים אנו עירומים וסופרים את חולינו ומתינו. מתפללים אנו לאל עליון שיעצור את המגיפה בקרוב ממש, כהרף עין, כנאמר בספר במדבר י"ז: 13, ושיתקים במהרה בימינו הפסוק "ויהי אחר המגיפה" (במדבר כ"ו: 1).

הרב אליהו מתקשר לניצולים שעוד מסוגלים לענות לטלפון, אחד אחד, מדי שבוע בשבוע, דואג הוא להם ולא מפסיק להתפלל לשלומם, לשלום מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, ראשיה, שריה ויועציה, לשלום חיילי צבא ההגנה לישראל ושאר כוחות הביטחון למיניהם המגינים על המדינה ועל העם היהודי, ולשלומנו כולנו. הרב אליהו לא עזב את בית הכנסת שלו, ואין הוא מפסיק את תפילתו ולימוד התורה, לא ביום ולא בלילה. סופג הוא את גופו ומענה את נשמתו, עבור כולנו הוא עומל, צם ומתפלל, עבור עתידנו והמשך קיומנו.

כשהרב אליהו מתקשר לכרמל, נאמר לו שהכל בסדר. אולי העובדים שם מפחדים שיוגד לעולם מה שקורה שם בפנים. הם עובדים עבור משכורות מינימום, ואין הם יכולים להרשות לעצמם לאבד את מקום עבודתם, ודאי שלא בשעה כזו. והנה הגיע חג פסח, ובת של זוג ניצולי שואה פנתה בתחינה וגילתה לנו מה שבאמת קורה שם. טוב שמערב פסח עד מוצאי שבת, הרב אליהו לא נגיש, אך ודאי מרגיש הוא ויודע גם בלי שנודיע לו.

באותה קומה שבית הכנסת נמצא בה - מול המעלית בדיוק בקומה השנייה (מתוך שלוש קומות מגורים מעל קומה הכניסה שם חדר האוכל, חדר הטלוויזיה והפעילויות וחדר "סלון") - ארבעה חולים שהועברו לבית החולים כנגועים בקו-ויד-19. מתוך הארבעה זוג ניצולי שואה ששניהם חצו את גיל המאה בשנה שעברה. מתוך הארבעה, נתבשרנו, שלאה בת שפרה החזירה נשמתה לבורא, הקורבן הרשמי הראשון של הנגיף בבית האבות כרמל.

בבית אבות בלוס אנג׳לס, אחד מני רבים, שאינו מן הגדולים או המפוארים, וגם אינו בין ה"בוטיקים" או אפילו אלו שמטפלים בחסרי כל, שבו משתכנים ניצולי שואה שעוד אתנו, אותם ניתן עדין למצוא בעיר כולה, נר בודד פה ונר בודד שם, אובחנו ארבעה מהשוכנים בנגיף ואחת מהן מתה, נפטרה, הלכה לעולמה. עד כאן אין הדבר מרגש או מרשים במיוחד, שכן אנו יודעים שהנגיף קוצר חללים רבים דוקא בין החולים והזקנים. עד כדי כך, שבארצות רבות פשוט לא מטפלים בהם - דורשים שהם לא יובאו אפילו לבתי חולים, כי שם לא יחברו אותם למכונות הנשמה יקרות מציאות ולא יעשו מאמצי גבורה להצילם.

שירלי, שאביה ג׳ו דיויס ז"ל - ניצול חמישה מחנות השמדה בהם אושוויץ - נפטר לפני חמישה חודשים, שבעה ימים טרם חגג את יום הולדתו ה-99, נחרדה שכן כל הארבעה שכניה של אמה בחדרים הסמוכים באותה קומה. עוד מהלך חג הפסח, זמן קצר לפני הסדר השני (בארה"ב מכפילים את כל החגים, למעט את יום כיפורים) היא פנתה לכ מי שרק עלה על דעתה בקריאה נואשת לעזרה.

חבר מועצת העיר לוס אנג׳לס, פול קורץ, ידיד אמת של ישראל, שמע את פניתה ומיד בבוקר יום שני של פסח הוא נשא ונתן עם משרד ראש העיר ואחרי הצהרים של אותו היום הוא התקשר לבשר - מעבדת בדיקות ניידת תגיע מחר או לכל המאוחר מחרתיים לכרמל לבדוק את כל הגרים במקום. לא היה לנו ברור אם המטפלים גם הם יבדקו, ומסתבר שהעובדים יבדקו בנפרד כבר ביום שבת. אך זה כבר צעד משמעותי חשוב לעין שעור.

יצא שביום חג וביום שבת דאגו לאותם זקנים, קשישים, ערירים בשנות התשעים, וחבר המועצה לא רק שהתקשר פעמים אלא ביקש שנהיה בקשר ביום ראשון בבוקר. אנחנו יהודים כולנו, אך מי שיגיע במעבדת הבדיקות יעשה זאת כנראה בחג הפסחא שלהם.

מסתבר שכולנו המאמינים באלוהים יודעים שהוא דואג, וגם אם אנחנו נכשלים בדאגה לחוליות החלשות ביותר, הוא לא זונח אותם, גם לא ביום המנוחה שלו, גם לא ביום חג "והגדת לבנך" על ניסים ונפלאות שכמותם לא נראו מאז עשרת המכות ויציאת מצרים עד ימינו אלו. יוצא הוא לעזור, מכוון ומקשר ומוודא עשיה.

אנחנו קוראים לכך "פיקוח נפש" אך אלוהים שוקד ועומל על יישום האמור, שכן דיבורים לחוד ומציאות לחוד, ונראה שאנחנו עדיין נכשלים במה שאלוהים מצפה מאתנו, וכך אנחנו לא משאירים לו ברירה אלא להתערב - הוא בעצמו, אל עליון ולא אחר.

לאה בת שפרה הצטרפה אליו, ויתכן שהגיע זמנה, בלי קשר כלל לאותו נגיף שתקף אותה. הייתה מטפלת מביאה אותה על כסא גלגלים לבית הכנסת, וכל אימת שהייתה מתעוררת ונמצאת אתנו, לדקות אחדות עד שחזרה שנית "לנמנם", היא הייתה מצטרפת לתפילה בקול חזק ורם, ואת קריאת "שמע", הברכות והשירים היא ידעה יותר טוב מכולנו (כך נראה לי). אין ספק שהיא מתקבלת בברכה לישיבה של מעלה, ורק מקווה אני שתסנגר עלינו בלהט, שכן גם אם אין אנו ראויים לכך, זקוקים אנו עתה לכל עזרה שתושט לעברנו.

ללאה הייתה "שן מתוקה", וכשהיא הייתה רואה מזווית עינה את השולחן הערוך המחכה לנו לסיום התפילה, ועליו עוגיות או עוגות, היא תמיד הייתה מבקשת אחת, הרבה לפני הזמן המיועד. לא ניתן היה לסרב, לעמוד נחרצות מול תחינתה. לזכרה של לאה, להחלמת החולים כולם ולהגנה על ניצולי השואה וכל המבוגרים ביננו, נאכל שוקולד או מקרון, עוגה לפסח או דבר מתיקה אחר. נאכל ונישא תפילה, שכן כמו הרב אליהו הנושא עמו את בית הכנסת, אלוהים שומע את תפילותנו באשר אנחנו.

תוך כדי כתיבת שורות אלו בדיוק הגיעה הודעה מטעם מקרן מורשת הכותל המערבי אליו נשואות תפילותנו: ברכת כהנים המתקיימת בימי חול המועד של פסח וסוכות, בד"כ בנוכחות אלפי אנשים, תהיה מוגבלת לקבוצה אחת של עשרה כהנים - כהני אהרון. אנחנו מזמינים את אלפי המשתתפים הבאים מדי שנה ואת הציבור כולו להצטרף לתפילות מבתיהם.

כך בשנת התש"ף. רחבת הכותל אינה הומה באדם. שליחי הציבור היחידים שם שומרים מרחק אחד מהשני. שנים עשר כמנין שבטי ישראל. כמה צלמים. כמה שוטרים. וצפצוץ הציפורים שהשתלטו על המקום, הטבע מזכיר לנו את מקומנו בעולם.

בין מעוף הציפורים שומעים אנו קטעים מהתפילה:

"אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה׳ אלוהיו".

"כי רגע באפו, חיים ברצונו, בערב ילין בכי ולבוקר רינה".

"הפכת מספדי למחול לי".

"ה׳ אלוהי, לעולם אודך".

בתי התפילה כולם ריקים - אלו שלנו ואלו של הנוצרים וכל שאר הדתות. הצטמצמנו בבתינו, אסור לנו לצאת. בבית הכנסת בכרמל שלושה ספרי תורה, ואנו מצפים מהם למלא את תפקידם, להשגיח ולהגן, לא לנום ולא לישון, חייבים להם לעמוד על המשמר. מצבנו אנוש, ובניגוד לכל הדיבורים של חזרה לשגרה, המצב עוד יחמיר, ואסור לנו להקל ראש. למי שלא מבין, המטרה לשמה נשלח הנגיף עדין לא הושגה.

יושבים אנו בישיבה של מטה ומצטרפים אלינו כל היושבים בישיבה של מעלה, וביחד משתדלים אנו בפני הקב"ה שיודיע לשליחו במהרה ממש שהסתיימה השליחות; "ותעצר המגיפה".