אגם הזיכרונות

את יום השואה נציין השנה אחרת אל מול הגידול המדהים בגילויי אנטישמיות וגזענות ברחבי העולם (וגם אצלנו), לנוכח התפרצות המגיפה. לקראת יום השואה, שלח לי ידידי, המשורר יעקב ברזילי, יליד הונגריה וניצול מחנה ההשמדה ברגן בלזן, את שירו, אֲגַם הַזִּכְרוֹנוֹת:

"אֲגַם הַבַּרְבּוּרִים הַשְּׁחֹרִים וְהַלְּבָנִים בְּעִיר הֻלַּדְתִּי

כְּבָר לֹא מָה שֶׁהָיָה.

פַּעַם בַּרְבּוּרִים שְׁחֹרִים הִתְגָּרוּ בַּלְּבָנִים,

עַכְשָׁו הִתְהַפֵּךְ הַגַּלְגַּל.

עֲנְנֵי סְתָו מְשַׁיְטִים מֵעַל הָאֲגַם

מְטַפְטְפִים דְּרִישַׁת שָׁלוֹם בִּמְשׂוּרָה.

גַּם הַצִּמְחִיָּה שִׁנְּתָה פָּנֶיהָ,

נֶעֱלַם הַצָּהֹב מִפָּלֶטַת הַצְּבָעִים שֶׁל הַנּוֹף.

הִתְמַעֲטוּ שׁוֹחֲרֵי הָאֲגַם

שֶׁהֶאֱכִילוּ אֶת הַבַּרְבּוּרִים בְּפֵרוּרֵי לֶחֶם.

גַּם אֲנִי בָּאתִי בְּגַפִּי,

שֻׁתָפִי לַאֲגַם מִיקִי נִשְׁאַר מֵאָחוֹר

נִגְרָס בֵּין מַלְתְּעוֹת הַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת.

אֲנִי כְּבָר מַאֲכִיל אֶת הַבַּרְבּוּרִים לְבַד

וְתָמִיד בְּמִנּוּן כָּפוּל,

לְבַל יַרְגִּישׁוּ בְּחֶסְרוֹנוֹ שֶׁל מִיקִי".

סוּמים

מלחמת ההתשה נזרקה אצלנו לקרן-זווית, וכמעט שאין מטפלים בה. לכן, "חומת סואץ", ספרו החדש של בוריס דולין (כינרת, זמורה ביתן, 2020), עושה שירות גדול להבנת מלחמת ההתשה, אף שעיקרו בעימות ישראל-ברית-המועצות בשמי מצרים. דולין אינו הראשון, שעוסק בסוגיה. קדמו לו דימה אדמסקי, דני שלום, פסח מלובני ובני-הזוג איזבלה גינור וגדעון רמז (שכתבו, בעיקר, באנגלית). הוא מתבסס הרבה על זיכרונות של חיילים ושל קצינים סובייטיים, ששירתו במצרים; ויש לו יתרון גדול כיוון שהוא ומשפחתו עלו מברית-המועצות, וממילא הוא שולט ברוסית.

לעניות דעתי (ואיני היחיד, שחושב כך), מלחמות ישראל בשנים 1974-1964 הן מִקשה אחת, והבנת מלחמת ההתשה מסייעת לנו להבין את המלחמות שלפניה ושאחריה. למדינת ישראל ולצבאה לא היה ואין שום סיכוי בעימות מול מעצמת-על. זאת למדו על בשרם היטב הפינים, שלחמו בברית-המועצות ב"מלחמת החורף" בשנים 1940-1939, זכו בהישגים צבאיים מסוימים ובתהילה, אך הובסו במלחמה, ונאלצו לוותר על כעשירית משטח מדינתם.

דולין מסביר בפתח ספרו את האינטרס הסובייטי בקיום מאחז בנמל אלכסנדריה. לדבריו, זה אינטרס רוסי מסורתי מימי הצארים ועד היום להגיע אל "ים חם", שאינו קופא בחורף - כלומר, הים התיכון. אלא שעל מבואותיו נמצאת טורקיה, שמפקחת על מעבר ספינות במצר דרדנלים. כלומר, המוצא מהים השחור לים התיכון אינו פתוח לרווחה, ונדרשת נוכחות של כוח רוסי ימי בים התיכון עצמו, במקביל לצי השישי האמריקני, או בעימות עמו.

דולין מתאר את אי-ההבנה הישראלית אל מול הצעדים הסובייטיים. תגובות ישראל למלחמת ההתשה הסלימו, ובעידודם של אלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם במטכ"ל, ושל יצחק רבין, שגרירנו בוושינגטון, החל חיל-האוויר לתקוף בעומק מצרים, ולסכן את משטרו של גמאל עבד-אלנאצר ואת הנשיא המצרי עצמו. האיום על חייו של נאצר הפחיד את הסובייטים, כיוון שכבר סולקו בשנת 1959 ממאחזם באלבניה. נאצר תמך בהם בהתלהבות, שלא אפיינה את עמיתיו, יורשיו העתידיים; ואכן, אנואר סאדאת, יורשו, סילק לבסוף את הסובייטים מארצו.

בשיקוליה האסטרטגיים במלחמת ההתשה חסרה ממשלת ישראל מידע על האינטרס הסובייטי. אלוף אהרן יריב, ראש אמ"ן במטכ"ל, הודה, שאין לו הבנה של האינטרס הסובייטי, אבל הניח, כי ברית-המועצות לא תשלח את חייליה להילחם בישראל. המחדל הזה - עיוורון כלפי ברית-המועצות ואי-הבנת מדיניותה - נמשך גם בימי מחליפו, אלוף אלי זעירא, עד מלחמת יום הכיפורים.

דולין מצביע על עוד אי-הבנה אסטרטגית חמורה לא-פחות באותו הזמן - ממשלת ישראל ויועציה לא הצליחו להבין את השינוי בעמדות הבית הלבן כשהנשיא לינדון ב׳ ג׳ונסון, הידידותי מאוד לישראל, עזבוֹ, ונכנס אליו ריצ׳ארד מ׳ ניקסון. מעבר לעובדות, שישראל העליבה מאוד את ניקסון כשהתארח בארץ בביקור פרטי בשנת 1966, והנשיא החדש היה ידוע בעמדותיו העוינות כלפי יהדות ארצות-הברית, לדעתי, גם סמכו יותר מדי על ידידותו של ד"ר הנרי א׳ קיסינג׳ר, יועצו לביטחון לאומי, כיוון שהיה יהודי; ולא כל כך קראו את מחקריו הרבים (סך הכל היה ד"ר ק' רק פרופ' ידוע מאוד באוניברסיטה יוקרתית, אבל בארצות-הברית...); ולא הבינו את עמדותיו (גם כשהיה מזכיר המדינה במלחמת יום הכיפורים!). בקיצור, ישראל נקלעה לעימות עם שתי מעצמות-העל בו-זמנית מתוך עיוורון כמעט מוחלט ומתוך אי-הבנה תהומית של אינטרסיהן ושל מדיניותן כלפי המזרח התיכון.

ברית-המועצות הכריעה לטובת אינטרסיה במזרח התיכון. כלומר, הגנה על מאחזה בנמל אלכסנדריה, ולא כדי להציל את משטרו של נאצר, שדבק במלחמת ההתשה, למרות עצותיה. המלחמה סיכנה את האינטרסים הסובייטיים, והפחידה את הקרמלין. במוסקבה העדיפו מתיחות, שתאפשר להם להעמיק את חדירתה למזרח התיכון, על פני מלחמה, שיכולה להסלים לעימות בין-גושי. באביב 1967 איבדה ברית-המועצות את שליטתה על החרפת המתיחות במזרח התיכון, ובניגוד לדעתה, פרצה מלחמת ששת הימים.

כדי להכריע במלחמה נשלחה, בעקבות טייסת קרב ושייטת רוסיות, דיוויזיה להגנה אווירית (כלומר, נ"מ), שצוידה בשלוש מערכות-נשק חשובות, שהוצבו בראשונה מחוץ לברית-המועצות: טילים קרקע-אוויר (טק"א) SA-3, שלמערב לא היה מידע עליהם (בניגוד לטק"א SA-2, שהופעלו בוויטנאם, ולאמריקנים היו מערכות אלקטרוניות לשבשם); תותחים מתנייעים נ"מ 23 מ"מ ארבע-קניים מונחי-מכ"מ ("שילקה"); וטילים נ"מ אישיים "סטרלה". בתוכנית חכמה, התחילו מפקדי הדיוויזיה נ"מ להזחיל את סוללותיה מזרחה, אל הגדה המערבית של התעלה, ובחסותן זחלו סוללות טק"א מצריות מזרחה.

כך, סתמו הרוסים את הפרצות במערך המצרי נ"מ, שהיו בו סוללות טק"א SA-2, וחיל-האוויר נאלץ להתמודד עם הסוללות הסובייטיות נ"מ, בלי אמצעים אלקטרוניים לשיבוש SA-3. כלומר, להיכנס עם הראש בקיר, והקיר ניצח. כפי שהבריק עזר ויצמן, "הטיל כופף את כנף המטוס". ישראל נאלצה להסכים להפסקת-אש בתנאים, שכפו עליה ברית-המועצות וארצות-הברית, והסובייטים הפרו אותה מיד עם החלתה, בשמונה באוגוסט 1970.

למעשה, שילמה ישראל על אי-הבנתה את האינטרסים של ארצות-הברית ושל ברית-המועצות במזרח התיכון ועל עיוורון המודיעין הישראלי למדיניות וושינגטון ומוסקבה במזרח התיכון. וושינגטון הציעה למוסקבה הסכם גלובלי - מצרים תמורת ויטנאם - שיאפשר לממשל ניקסון לצאת מהבוץ הויטנאמי. כלומר, ישראל אולצה לשלם את מחיר חילוץ האמריקנים מהבוץ, שהנשיא ג'ון אף קנדי השקיעהּ בו בגחמה מטופשת, ובניגוד לעצת המומחים.

האמריקנים, שראו בהפסקת-האש הישג של מדיניותם כלפי הסובייטים, דחו את הנתונים, שסיפקה ישראל על הפרת הפסקת-האש, ויחסי וושינגטון-ירושלים הגיעו למשבר עמוק, שנמשך כחודשיים, עד ששריון סורי חדר לירדן ב"ספטמבר השחור" 1970, כדי לעזור למחבלים להכות במלך חוסין ובצבאו. לאמריקנים לא היה נוח לשלוח כוחות צבא לירדן (כפי שעשו הבריטים בשנת 1958), והם ביקשו, שישראל תגן על המלך. צבאנו גויס, והחל להיערך על גבול ירדן. בחסותו היכה המלך במחבלים, שחט בהם, וגירשם מממלכתו.

התגובה המהירה והנחרצת של ישראל שינתה לחלוטין את יחסיה עם ירדן ועם ממשל ניקסון, עד שעיוורון ואי-הבנה שיבשו שוב את המדיניות הישראלית במלחמת יום הכיפורים. כפי שאמר ח"כ יצחק רבין בוועדת הכנסת לחוץ ולביטחון "[אגף] המודיעין תמיד הטעה אותנו... [בעשורים האחרונים], כי זה טבעו".

לדעת דולין, לא הבינה ישראל את השפה הסובייטית; ולכן, נקלעה למצב נחיתות כשגבה אל הקיר, ללא תמיכת האמריקנים (שגם לא הבינו לאשורה את שפת הסובייטים). הסיפא לספרו מעניין, כיוון שדולין משווה בין אירועי מלחמת ההתשה למעורבות הרוסית כעת בסוריה, וחותם ברמז עבה כקורת בית-הבד, שלקוח מדברי שלמה המלך, החכם באדם, בספר קהלת: "מה שהיה הוא שיהיה ... ואין חדש תחת השמש" (פרק א', פסוק ט').

פשיעה חקלאית

בגלל הסגר מטיילות אלפי משפחות בשדות, כדי לשאוף אוויר, ונכנסות לחממות, למטעים ולגידולים אחרים, וקוטפות לא מעט יבול, כך כותב חקלאי בשרון, והנזק עצום בנוסף למשבר הכלכלי הכבד. הן מותירות במקום נזק בלתי הפיך. "ציבור יקר, גם קטיף של פרי, או שניים, למשפחה מסב לנו נזק עצום. כמוכן, יש עוד הרבה משפחות". לדבריו, התארגנו החקלאים, משטרת ישראל ורכזי הביטחון השוטף (רב"שים) באזור, ופרסו סיורים נרחבים ומצלמות; ומי שיתפס ייפתח נגדו תיק במשטרה, כולל תביעה אישית בגין הנזק.

בערב שביעי של פסח, הוא ממשיך, נתפסו שתי נשים בשנות החמישים לחייהן בשדות מושב פורת בשרון עם שקים גדולים של תוצרת חקלאית בידיהן. השתיים לא הסתפקו בירק, או שניים, אלא גנבו בכמות מסחרית, על חשבון פרנסת החקלאים. השתיים נעצרו, ומשטרת ישראל פתחה הליך פלילי נגדן. "כשהגענו עם השוטרים לרכבן, שחנה בצורן [לא-הרחק מפורת - אב"ץ], נדהמנו לגלות, שרכבן היה מלא בהרבה שקים של תוצרת חקלאית גנובה".

במקום אחר בשרון הדרומי פגשה אשתי, במהלך עבודתה בשדות, אב, שיצא עם ילדיו להתרענן בימי הסגר, ושיחק אתם בכדור בשדה תפוחי-אדמה, מבלי לחשוב על הנזק, שהוא מסב לצמחים, שנועדו לפרנס חקלאי ומשפחתו. כיוון שהגיעו מים עד נפש, נוקטים חקלאים בצפון השרון ביד קשה, בסיוע המשטרה, הדגיש החקלאי, ראו, הוזהרתם.

משהו אופטימי

המשורר הרוסי אלכסנדר ס' פוּשקין כתב, כנראה, את השיר במגיפת כולירה בשנת 1830. פושקין נסע לבקר באחוזה, ונתקע שם בהסגר כמה חודשים, שבהם כתב שירים רבים. את "שִׁיר בִּימֵי חוֹלֵירָע" תרגמה מרים בוסתן, והעתקתיו מרשת חברתית.

"כָּאן, מִבַּיִת מְסוּגָר, בּוֹ אֲנִי כְּרֶגַע גָּר, רָב בְּרַכוֹת אֶשְׁלַח לַכֹּל לְחַגֵנוּ הַגָּדוֹל. בִּימֵי סוּפָה וְסַעַר טוֹב לִזְכּוֹר: יֵשׁ סוֹף לַצַעַר, שֶׁמֶשׁ עוֹד תָשׁוּב לִזְרֹחַ, בַּגַנִּים - פְּרָחִים לִפְרֹחַ. אִם מַכָּה קָשָׁה הוּכֵּינוּ לֹא אָבְדוּ עוֹד כֹּוֹחוֹתֵינוּ, בִּתְבוּנָה וּבְשַׁלְווָה מֵחָדָשׁ נִבְנֶה תִּקְווָה. כֵּן, קוֹדְרִים הֵם הַשָּׁמַיִם - בּוֹאוּ נְשַׁלֵּב יָדַיִם, מִשְׁפָּחָה אַחַת גְּדוֹלָה תְּגַרֵשׁ כָּל אֲפֵלָה. עוֹד נִשְׂמַח בְּיוֹם חַגֵּנוּ, אוֹר יָאִיר אֶת שׁוּלְחָנֵנוּ עֵת נָסֵב בּוֹ אָח עַם אָח - וְכָל בַּיִת יְבוֹרָךְ". לשיר המתורגם נכתבה כעת מנגינה (קישור).

טעות

אזרח צרפתי בן 64, שהוטס במטוס קרב ראפאל מדגם בי, כשי לרגל יציאתו לגמלאות, נבהל בגובה כ-830 מטר, ופלט בטעות את עצמו מהמטוס.

התברר, כי הנוסע המתוח נכנס לחרדה, וכשחיפש משהו להיאחז בו, תפס את ידית ההפלטה. כיסא-המפלט נורה לגובה, עד שנפתח המצנח, ובינתיים נשמטה קסדתו של הנוסע הפחדן, ונפלה. האזרח נחת בשלום ללא קסדה בשדה ליד גבול גרמניה, ונלקח לבדיקות בבית-חולים. הטייס סבל מפציעות קלות בפניו כתוצאה מפליטת הנוסע.

בבדיקות על הקרקע נמצא, כי הנוסע היה במתח רב מאז שנכנס לשדה התעופה, והמתח גבר אצלו כשהמטוס המריא. משמע, חבריו לעבודה במפעל ביטחוני טעו בגדול כשחשבו, שייהנה מטיסה על-קולית.

מסכות

כל אדם פולט רוק כשהוא מדבר. לכן, נדרשים בעת המגיפה לשמור על מרחק של שני מטרים זה מזה, ולחבוש מסיכה ברשות הרבים. יש שני סוגי מסכות - מדווח אתר מִדעת - חד-פעמיות ורב-פעמיות.

הסוג הראשון של מסכות חד-פעמיות נקרא 'מסכה כירורגית' (הנקראת גם 'מסכה רפואית', או 'מסכת מנתחים'). "זו מסכה קלה, רפויה יחסית, שתפקידה העיקרי למנוע מרסס הטיפות היוצא מפינו להגיע לאחרים (במקור, בבית-החולים, הן נועדו להגן על המטופל מזיהומים). לפי מחקרים חדשים, נראה, שהן מעניקות הגנה מסוימת גם למשתמש".

הסוג השני של מסכה חד-פעמית נקרא 'נִשמית' (Respirator), וכולל דגמים שונים, העומדים בתקנים בינלאומיים (N95, FFP,KN95 ואחרים).

"נשמיות מסננות את האוויר הנכנס ביעילות גבוהה והן הדוקות יותר ממסכת מנתחים - לכן גם קשה יותר לנשום דרכן. הן מעניקות מעט יותר הגנה גם למי שעוטה אותן, ולכן משמשות צוות רפואי, הנמצא בסכנת חשיפה גבוהה לקורונה. יש נשמיות, המכילות שסתום (ללא סינון), המקל על הוצאת האוויר, אך גורם לכך שהמסכה אינה מונעת הפצת מזהמים. לכן, הן אסורות בשימוש בבתי-חולים".

מסכות רב-פעמיות כוללות מסכות בתקנים רפואיים (בדומה לנשמיות), מסכות בד רב-פעמיות, או מסכות מאולתרות בהכנה עצמית. "מסכות ללא תקן נועדו, בעיקר, לעצור את הרסס שמפיץ המשתמש", מסכם האתר, "אך הגנתן על המשתמש עצמו מוגבלת מאוד".

כשטופלתי בבתי-חולים בסרדיניה ובארצות-הברית, חבשו אנשי הצוות הרפואי משקף-מגן מפרספקס שקוף (דומה למסכות ריתוך), המכסה את הפנים - מהמצח ועד לצוואר. למשקף-המגן יש רצועה גמישה על המצח, והוא מסורבל, אבל יעיל ביותר ורב-פעמי, כיוון שהוא ניתן לרחצה ולחיטוי.

באותו העניין ממליץ אתר מִדעת כיצד לחטא מסכה, כדי להופכה לרב-פעמית. "על-פי הנחיות ארגוני הבריאות, אפשר לעקר מסכה בתנור (70 מעלות ל-30 דקות, כשהמסכה 'תלויה' במרכז התנור, למשל על כף סיליקון - לא מתכת), או להשאירה [תלויה] בחוץ למשך שבוע (מאחר שהנגיף, ככל הנראה, לא שורד זמן רב כל כך על המסכה)". בנוסף. מזהיר האתר, כי מסכה שנקרעה, התלכלכה, או התבלתה, יש להשליך לפח.