בעשרות פסקי דין של בתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט, נקבעה חומרתה הקיצונית של הימצאות בכיר או זוטר במצב של
ניגוד עניינים, על אחת כמה וכמה ניגוד עניינים אישי, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בראש המערכת המשפטית של המדינה.
בית המשפט הבהיר, ונוהלי היועץ המשפטי לממשלה מורים, שהימצאות במצב של ניגוד עניינים מגיעה עד כדי עבירה פלילית, עבירת מרמה והפרת אמונים. והנה היועץ המשפטי לממשלה מנסה להיפרע מממלא-מקום פרקליט המדינה בעת שהשני בודק חומרים שעלולים להעמיד במבוכה רבתי את היועץ המשפטי לממשלה.
ואין זה חשוב כלל אם היועץ המשפטי פועל כפי שפועל בגלל פעולות ממלא-מקום פרקליט המדינה, או לטעמו של היועמ"ש אין קשר בין השניים. עצם הימצאות היועץ המשפטי לממשלה בכזה מצב קיצוני של ניגוד עניינים, חמורה לדעתי יותר מכל פעולה שביצע או לא ביצע בימי כהונתו כפצ"ר, ואם הוא פועל בכזה חוסר קיצוני של שיקול דעת, מי יבטיח לנו שהחלטות אחרות שלו אינן נובעות מאינטרסים אישיים? והרי היועץ המשפטי לממשלה משפיע כל כך על חיינו בהחלטות ובנהלים אז האם הכל מתבצע תחת עננת ניגוד עניינים קודרת ואישית של היועמ"ש?
שומו שמים, עקרונות יסוד של שיטתנו מחייבות כל פקיד זוטר, ודאי שמחייבות את ראש המערכת המשפטית, והכלל הבסיסי של השיטה הוא איסור להימצא במצב של ניגוד עניינים. הפתרונות למצב כזה רשומים על הקיר ובאותיות קידוש לבנה בדוח ועדת השופט העליון שלמה אשר (ועדת אשר) משנות השמונים ומהנחיה מספר 1.1555 של היועץ המשפטי לממשלה עצמו. שומו שמיים, פשוט שומו שמיים, לאיזה תהומות הידרדרנו.
