נשיא בית המשפט העליון לשעבר,
אהרן ברק, אמר פעם בתסכול מסוים: "שופט הוא כמו שעון מקולקל וצריך לתת לו מכה כדי שיתחיל ללכת". בדימוי הזה רצה ברק לטעון שבית המשפט, מעצם מהותו, הוא יישות פסיבית מבחינה זו, שבית המשפט לא יכול לבחור לעצמו את הנושאים שהוא ידון בהם, והוא תלוי בתביעות ובעתירות המוגשות אליו. כמובן שבישראל, שבה זכות העמידה לא יודעת גבול - לא חסרים מתנדבים שיתנו לבג"ץ את המכה הגואלת ויפעילו אותו באמצעות עתירה כזו או אחרת. אבל אין מחלוקת על כך שבג"ץ עצמו לא יכול להתניע עתירה - אפילו לא בעניין שקרוב מאוד לליבו, והוא תלוי ברצונם של גורמים מבחוץ שיעשו זאת עבורו.
אלא שבג"ץ מצא שיטה לעקוף את מעמדו הפסיבי והמתסכל הזה, וזאת באמצעות מגישי עתירות סדרתיים, כמו התנועה לאיכות השלטון ודומותיה, שייחלצו את בג"ץ ממצבו הפסיבי, ויספקו לו את מה שאינו יכול להשיג בכוחות עצמו. וכאן צפה ועולה השאלה באיזו "שפה" מדברים ביניהם בג"ץ ומגישי העתירות כשמוגשת לבג"ץ עתירה? ובמילים מפורשות - האם אין דופי בכך שבג"ץ למעשה "מזמין" עתירות שיוגשו אליו?
יודגש: אין המדובר כאן באקטיביזם שיפוטי, שעניינו הוא מידת החרות שבית המשפט נוטל לעצמו ליצור נורמות משפטיות במסגרת הליך משפטי הנדון בפניו. המדובר כאן בהזמנת עתירה כדי לדון בעניין שבג"ץ, מסיבותיו ומיוזמתו, מוצא לנכון לדון בו.
בהקשר של הזמנת עתירה זכור המקרה שבו המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט מלצר, בתפקידו כיו"ר ועדת הבחירות, הזמין עתירות מצד עותר סדרתי, ולמעשה הודה בכך שהעתירות אכן היו בהזמנה. ומכאן אנו מגיעים לפסק דינה של הנשיאה
אסתר חיות בעניין העתירה לפסול את נתניהו כמועמד לראשות הממשלה בשל כתב האישום שהוגש נגדו, וכן לפסול את ההסכם הקואליציוני שבין הליכוד וכחול לבן. בהקשר להזמנת עתירות ראוי לתת את הדעת ל"שפת הגוף" של פסק הדין, ולזהות שמובלעות בו הזמנות להגיש לבג"ץ עתירות בעתיד.
קובעת הנשיאה, לפחות בשני מקומות בפסק הדין, כי ככל שתתעוררנה בעתיד בעיות ביישום ההסכם הקואליציוני כי אז (ציטוט): "ייבחנו הדברים בשעתם ולגופם". ישאל השואל, כיצד זה יודעת כבוד הנשיאה, כך באופן קטגורי, שבבוא היום הדברים ייבחנו בשעתם ולגופם? הרי, לכאורה, לפי תורת השעון המקולקל יהיה על הנשיאה להמתין בסבלנות בלשכתה עד שתוגש, אם תוגש, לבג"ץ עתירה בעניין מצד מישהו שאין לנשיאה שליטה עליו, הלא כן? כמובן שהמדובר בשאלה מיתממת, שהרי העותרים הסדרתיים לא יאחרו להגיש עתירה - הם יעשו כן במהירות האור.
אלא שהביטחון של בג"ץ בהענותם הזריזה של העותרים הסדרתיים - ביטחון זה הוא כל כך מובהק - עד שיש להתייחס אל העותרים הללו כאל חלק בלתי נפרד של המנגנון הבג"צי, ולמעשה יש לראות בהם שליחים של בג"ץ.
לכאורה, הציבור אמור להלל את בג"ץ ושליחיו הזריזים הפועלים כאן לשם שמיים ומתוך כוונה טהורה להדק הפיקוח על הרשויות האחרות, וכל המרבה בכך הרי זה משובח. האמנם? לא נתייגע כאן בניתוח בעיות שונות שפעלתנות היתר של בג"ץ כלפי הרשויות האחרות עלולה לעורר - עד כדי חציית קווים בלתי מבוקרת ומסוכנת - גם לבג"ץ עצמו, ונתייחס כאן למדרון חלקלק אחד: הרי העותרים הסדרתיים, שרבים מהם עורכי דין מהמגזר הפרטי, אינם כפופים לכללי המשפט המנהלי - כגון תום לב, סבירות, העדר אפליה וכו'. יתרה מכך, העותרים הסדרתיים אינם מחויבים להתנזר מפעילות פוליטית או לגלות אהדה, או שמא עויינות, למפלגה כזו או אחרת.
ובכן, האם על בג"ץ להתעלם מהרקע של העותרים הסדרתיים, מהאינטרסים הפרטיים שלהם או מהאפשרות שעתירותיהם מושפעות במידה כזו או אחרת מאג'נדה פוליטית? ובמילים אחרות, האם על בג"ץ להתעלם מהאפשרות שבמסגרת הסימביוזה הזו - העותרים הסדרתיים למעשה משתמשים בבג"ץ - כדי לקדם "על הדרך" גם אינטרסים פרטיים או פוליטיים משלהם? האם על בג"ץ לתת יד לכך? אם מישהו שומע רעש צורם - זהו קול התקתוק של השעון המקולקל.
