הקומיקאי הבריטי הנפלא רואן אטקינסון הציג לפני שנים כיצד נראה שחקן קולנוע, המפסיד בהתמודדות על פרס יוקרתי ונאלץ לקבל את הפרס במקום המנצח. דומה שאפילו ההומור הבריטי המשובח ביותר וכשרונו המדהים של אטקינסון, לא היו יכולים להתמודד עם התופעה של מנצח שאינו מסוגל לנצח - כמו מחנה הימין בישראל.

כבר מזמן אומרים שהשמאל בישראל לא יודע להפסיד והימין לא יודע לנצח, ובימים האחרונים יש לנו הוכחה מוחשית לפחות לחלק השני של המשפט. בג"ץ דחה פה אחד את העתירות נגד הרכבת הממשלה בידי בנימין נתניהו ואת העתירות נגד ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לבין כחול-לבן - ובימין מתבכיינים. וכאשר שמים את הבכיינות הזאת בהקשר רחב יותר, היא הופכת למגוחכת עוד יותר.

שתי טענות של הימין ראיתי בסוף השבוע. האחת: הנשיאה אסתר חיות בחרה בקפידה את ההרכב שידון בעתירות. השנייה: חיות מזמינה עתירות נוספות נגד ההסכם הקואליציוני. שתיהן חסרות בסיס עובדתי, ומראות כיצד המחנה הזה יוצר סיפר (נרטיב) כוזב בעליל - ואחר כך חוזר עליו שוב ושוב, בבחינת "זו הרי עובדה ידועה". לא תבלבלו אותם עם עובדות; ליתר דיוק: לעובדות אין שום משמעות, ו"עובדות" היא כמעט מילה גסה.

נתחיל מן הטענות הנוכחיות. חיות לא בחרה את ההרכב (כפי שטוען העורך הראשי של מקור ראשון, חגי סגל). ההרכב היה בדיוק מוחלט לפי הוותק בעליון. כך נעשה תמיד כאשר מתכנס הרכב מורחב, למעט שופטים שיש מניעה כלשהי שיישבו בו (זיקה לאחד הצדדים או לעורכי דין, טיפול קודם במקרה וכדומה). הפעם לא הייתה שום מניעה כזו וכל השופטים היו לפי עקרון הסניוריטי. ועוד נחזור לבחינה פרטנית של אותו הרכב. חוץ מזה, הרי כל ההרכב דחה פה אחד את העתירות - אז על מה הבכיינות? על זה שעמדת הימין התקבלה ואי-אפשר לבוא בטענות?

העתירות נגד ההסכם הקואליציוני נדחו ברובן משום שהן מוקדמות מדי. בעת שהוגשו לא הושלמה החקיקה נגדה יצאו העותרים, וגם המינויים עליהם התרעמו - ראשות ועדות הכנסת והרכב הוועדה לבחירת שופטים - טרם בוצעו. כלל יסוד הוא, ששום בית משפט אינו נדרש לעתירות ותביעות נגד מהלכים שטרם התבצעו. זה היגיון בסיסי ביותר: איך אפשר להכריע במשהו שעוד לא קרה? בית המשפט בוחן אירועים, לא הסכמים; מעשים, לא הצהרות. בתי משפט דוחים מדי יום עתירות מוקדמות מדי בכל הנושאים. אין בזה שום דבר מיוחד. העובדה שעתירה כזאת נדחית, בשום אופן אין משמעותה הזמנה להגיש אותה מאוחר יותר. משמעותה אחת ויחידה: עכשיו אין על מה לדבר. מה החלופה? להכריע לגבי משהו שעוד לא קרה, ואשר אולי לא יקרה כלל או שיקרה בצורה אחרת?

נכון, בג"ץ מאפשר לעותרים ציבוריים סדרתיים לפנות אליו השכם והערב, בלי שישלמו מחיר ממשי (אם בכלל) על עתירות סרק. עמדנו כאן פעמים רבות על היחס המיוחד שמקבל אליעד שרגא מבית המשפט העליון, והתרענו שהדבר כנראה נובע מכך שלשופטים נוח שהוא ודומיו קיימים - כדי שיוכלו להתערב כאשר ירצו. אכן יש בעיה קשה בזכות העמידה הרחבה, ובמה שנראה כמשוא פנים כלפי עותרים ציבוריים מסוימים. אך הביקורת על כך צריכה להיות מעוגנת בעובדות ומבוססת על המציאות. בפסק הדין בנושא ההסכם הקואליציוני לא נעשה שום דבר יוצא דופן. ושוב: יש כאן, גם אם שלא במתכוון, יצירה של סיפר כוזב המתדלק קהלים מאוד מסוימים בצורה מאוד מסוימת.

כאמור, את הבכיינות הזאת יש לראות בהקשר יותר רחב - ההקשר של הביקורת הקבועה על האקטיביזם השיפוטי והמהפכה החוקתית, ועל הרכבו של בית המשפט העליון. בנושא הראשון חוזרת שוב ושוב הטענה, כאילו חוק יסוד כבוד האדם וחרותו נחקק במחטף, ואפשר לאהרן ברק לחולל מהפכה שאיש לא התכוון אליה. הטענה הראשונה חסרת כל יסוד עובדתי, כפי שכבר הראיתי כאן בהרחבה. החוק הזה נדון בארבע קריאות במשך שנה, ההצבעה עליו לא הייתה באישון לילה והשתתפו בה כמחצית מחברי הכנסת - בעיקר מגוש הימין. ראש הממשלה אז היה יצחק שמיר, ראש הממשלה היה דן מרידור, יו"ר ועדת החוקה היה אוריאל לין - כולם מהליכוד.

הטענה השנייה היא צבועה. ב-336 החודשים שחלפו מאז אושר חוק כבוד האדם וחרותו ועד הבחירות האחרונות, כיהנו שרי משפטים ממפלגות הימין במשך 173 חודשים - דהיינו 51% מן הזמן. היו אלה דן מרידור, יעקב נאמן, צחי הנגבי, מאיר שטרית, בנימין נתניהו ואיילת שקד - שני האחרונים במשך 55 חודשים רצופים. מי הפריע להם ליזום שינוי בחוק היסוד? מי הפריע להם להעביר את חוק יסוד החקיקה? מי הפריע להם להעביר את פסקת ההתגברות? תאמרו: לא היה לזה רוב. אז על מה הטרוניה? שהרוב הדמוקרטי אינו מסכים עם טענותיכם? שלא הצלחתם לשכנע את עמיתיכם בכנסת?

נעבור להרכבו של בית המשפט העליון. הטענה הקבועה של הימין: הוא שמאלני, סניף של מרצ. אלא שגם כאן, הטענות מתנפצות אל מול העובדות. ראשית, בג"ץ דוחה את הרוב המכריע של העתירות; אבל הימין אינו טורח לבצע בדיקה אמפירית, כי תוצאותיה לא יהיו נוחות לו. שנית, הבה נצא מתוך הנחה, שהשתייכותו המפלגתית של שר המשפטים בעת בחירת שופטי העליון נותנת לכל הפחות אינדיקציה על נטייתו האידיאולוגית של השופט הנבחר. ראו נא את הטבלה המובאת כאן. מבין 15 השופטים הנוכחיים, 11 מונו בידי שרים של הימין - יעקב נאמן (איש אמונו של בנימין נתניהו שכיהן בפועל מטעם הליכוד) ואיילת שקד. מבין 11 השופטים שישבו בהרכב בנושא ממשלת האחדות, שבעה הם מינויים של נאמן ושקד. אז מה אתם מתבכיינים?!

המסקנה היא, שיש בימין מי שמגוללים על בית המשפט את כשלונותיהם-שלהם ואת מחדלי נציגיהם. החוק לא מוצא חן בעינינו? נאשים את בית המשפט, ולא משנה שאנחנו היחידים שיכולים לשנות את החוק. ההחלטות לא נראות לנו? נאשים את בית המשפט, ולא משנה שאנחנו מינינו למעלה משני שלישים משופטיו. הבלופים הללו, שלא לומר השקרים הללו, מופצים שוב ושוב - ובעיני מאות אלפים, אם לא מיליונים, הופכים לאמת. כי מהן העובדות לעומת הבכיינות. הרבה יותר קל להתקרבן מאשר לשנות, הרבה יותר כיף להיות אנדרדוג מאשר ליטול אחריות.